המבצע הקטן המתחולל בעזה לא נקרא מלחמה כי הוא מזכיר מבצעים קודמים כמו "מבצע קדש", "מבצע השחרור", וגם מבצע שבועי כמו "מבצע ששת הימים" או מבצע חד יומי כמו "מבצע יום כיפור".
לא חשוב איך יקרא, הוא כנראה יזכר בהיסטוריה כנקודת המפנה בתהליך הקריסה הצבאית שלנו. מצד אחד שר הביטחון כבר בימים הראשונים עודד אותנו: "החמאס ספג פגיעה קשה". למחרת: "פגיעה קשה מאוד", למחרת: "פגיעה קשה מאוד מאוד". בסוף הוא הבין שאין לו עוד הרבה לאן ללכת עם זה ונדם.
לאחר חודש לחימה מציץ הרמטכ"ל מהבונקר, מעודד את הצנחנים ואומר בגאווה: "נראה לי שהאויב מודאג". נו שוין, כנראה יש מקום לדאגה.
ואיך זה נראה בצד השני?
חאלד משעל, לא ממהר לשכוח איך ביבי הצעיר שניסה להתנקש בו נאלץ להצילו. גם לא ממהר לשכוח איך השפיל אותו בשנית כשאילץ אותו לשחרר אלף רוצחי יהודים. מתגורר במלונות 5 כוכבים, טס במטוס פרטי, צובר הון עתק, משקיע את זמנו להנאתו במאמץ להשמיד את מדינת היהודים, כעת מתענג על ההשפלה השלישית ומפנטז את הרביעית.
כאשר סיסי ניסה להשפיל את החמאס עם הצעת הפסקת האש המעליבה שלו, כמעט ריחמנו על החמאס: לא יפה, מסכנים. עד רגע זה ביבי משוכנע שהחמאס מחפש תירוץ להפסקת אש, לכן כל הזמן הוא מעניק לו הזדמנות, אך מתבדה כל פעם מחדש: אוי חבל, הפעם לא הצליח.
חוץ מלרדת על 4 ולהתחנן להפסקת אש, ביבי כמעט עשה הכל, גייס כוחות והציבם ליד עזה כדחליל. אבל מכירים אותו, אף אחד לא פחד. לאחר ימים ארוכים לא הייתה ברירה והצבא נכנס למלכודת.
משותק מפחד מן הגולדסטונים ועוזריהם (שוברי שתיקה), הורה כנראה ביבי לצה"ל להשקיע מאמצים אדירים בשמירה על חיי... אזרחי האויב כמובן. התוצאה לא איחרה לבוא: בעוד אזרחי ישראל מתרגלים לשגרה חדשה: חיים תחת אזעקות והלוויות המוניות, משתגעים פרחחי החמאס ופטרוניהם מהנאה: איך שיגענו את הצבא החזק במזה"ת, המשתולל כפיל פצוע בחנות חרסינה ורק מסבך עצמו יותר ויותר.
החמאס ממנף באופן מושלם את הקונספציות של התרבות שלנו (שימוש באזרחים כחגורת מגן איכותית). הוא הקים לתפארת את מבוכי עזה תחתית, שאנחנו התייחסנו אליה כ"מינהרות שמינהרות". בינתיים מתברר שלרכבת המוות הזו יש גם קטר, אשר הכינה לו תשתית לשיגור טילים המתוזמן אוטומטית. אז אולי בכירי החמאס בכלל מעבירים את הזמן בכיף במשחקי ששבש, והטילים משגרים את עצמם לבד.
ארה"ב מגיבה בהתרגשות: "החטיפה היא הפרה ברברית של הפסקת האש". החמאס משיב באדישות: "וואוו, אתם צודקים, אנחנו ממש פויה, תודה שאמרתם לנו, ממש לא שמנו לב".
גורם ישראלי: "התגובה הישראלית לחטיפה תהיה מוחצת". תרגום גוגל: "בלה, בלה, בלה, פקה, פקה".
המלחמה האחרונה?
איך ומתי תסתיים המלחמה הזו? אולי משעל יודע. אבל סטירת הלחי הלאומית מצלצלת לא רק בגלל הכאב הצורב, זהו גם צלצול אזהרה מהדהד בנוגע למלחמה הבאה.
לחיזבאללה 40,000 טילים. אם הוא יתכנן מלחמה של 40 שעות, הוא יכול לשגר אלף טילים בשעה. כיפת ברזל, שרביט קסמים, וגם החץ יועילו במקרה כזה כמו מעיל רוח למת. המדינה תרוסק. הלך הכור בדימונה, הקריה, חברת חשמל, מאגרי חומרים מסוכנים, גשרים, מחלפים, גורדי שחקים, הכנסת, אולי גם בתי חולים, בסיסי חיל אויר, בסיסי צבא ומשטרה.
אולי יטווחו גם מקומות שעל-פי מקורות זרים (או על-פי זימרתו של אלחנן טננבאום) נמצאים פצצות מימן. אין טעם להעריך שהחיזבאללה יערך פחות טוב מהחמאס. כלומר הטילים שלו יוסתרו היטב במחילות ובונקרים עמוקים, יתוזמנו ויופעלו בשלט רחוק מאלפי נקודות.
לפי תרחיש כזה תוך דקות בלי הודעה מוקדמת המדינה משותקת. תתחיל התנפלות רגלית של החיזבאללה ממנהרות ומפריצת הגבול, אולי במקביל גם מעזה, מיו"ש, מסיני, מירדן, מעירק, מהים. גם ערביי ישראל לא יצפו בדרמה בטלוויזיה. התוצאה: שלום על ישראל.
סבירות נמוכה?
הלוואי, אלא מאי, לאחרונה מתברר שבכמאה אחוז מהמקרים הסבירויות הנמוכות התרחשו בפועל. כיום ישראל פועלת על-פי השיטה החלמאית הידועה: כשנגיע לגשר נעבור אותו. קורה אירוע, במקום לפתוח את המגירה ולעשות ביעילות את מה שהתכוננו והתאמנו מראש, גדולי הקבינט המופתעים מתכנסים, מנסים לעכל היכן הם חיים ואז מחליטים את ההחלטה הגאונית התורנית שלהם.
אני מציע להתכונן מראש היטב גם לתרחישים הקיצוניים ביותר ולו כדי להפסיק את מסורת ההפתעות. הפתעה זה נחמד ביומולדת, לא כשגרה החדשה במלחמות ישראל. צריך להקים חיל ביום אויב שיכין את הצבא מראש לתרחישים כמו היתוך נגמ"שים עתיקים העשויים מנייר אלומניום, יציאה כמו חרקים ממנהרות, תקיפה אחורית מכיוון ישראל, שיגור פצמ"רים לשטחי כינוס, הפרת הסכמים, חטיפה וכו'.
עם טרור לא מדברים - טרור מדבירים!
מה לעשות? אתם שואלים. הרי לבקר זה קל. יש מה לעשות: שינוי תודעתי, שינוי אסטרטגי, שינוי כללי המשחק. לפחד על קיומנו יותר מאשר חרם בינלאומי. להפסיק לאיים ולהפחיד, לשגר מסרים ורמזים, אלא לעבור לנצחון מוחץ כמה שיותר מהיר בכל מחיר.
זה אומר הפצצת כל מאגר תחמושת, כל מקום מסתור, כל מקור שיגור בכמה פצצות של טון והשמדת האזור ברדיוס של מאה מטר לפחות. כך יהרגו אלפים תוך שעה, אבל המלחמה גם תסתיים במהירות וכך גם ימנעו המלחמות הבאות. כל זאת בלי שיהרג חייל אחד, הכל מהאוויר.
אפשר עדיין לפתוח פתח
הומניטרי לפינוי המונים מחוץ לרצועה, לתת לכך כמה שעות ואחר כך להפציץ הכל כולל בתי חולים, מוסדות אונרא וכדומה. במקביל כפי שאמרתי: כבר מזמן לנאום באו"ם, להבהיר שאין מנוס מתגובה כזו, ולדרוש מהעולם להכריז שהאחריות המלאה על עירוב אזרחים במלחמה נופלת על הצד העושה זאת, כדי לעשות סוף לפטנט המזוויע הזה.
בנוסף העולם חייב להוציא אירגוני טרור אל מחוץ לחוק (כהצעתו של מייקל אורן), לא להעניק להם קמצוץ לגיטימיות ולקבוע שדינם של כל החברים בהם מוות. להפסיק להשתמש בהם כארגון מוניציפלי.
בנוגע לחיזבאללה ואירן, היוזמה צריכה להיות בידינו. בשעת כושר להשמיד בהפתעה את כל שדרת ההנהגה, החל מחמינאי ונסראללה וכלה בשלטון המדיני והפיקוד הצבאי, יחד עם תקיפת מאגרי טילים.
בהחלט כן, גם להתכונן לשגר פצצות נויטרון במקרה של מתקפת טילים מטורפת כדי להפסיקה באחת. אחרת... שאלוהים ישמור עלינו, כי צה"ל קצת מתקשה בעניין הזה.
