האויב הסמוי מן העין

המונח "גיס חמישי" הוא כינוי שנולד בעת מלחמת האזרחים בספרד שמטרתו הייתה לתאר את הגורמים העוינים הפועלים בחשאי בתוך מדינה, במטרה לערער את חוסנה הפנימי ולסייע לאלה המנסים "לחסל" אותה.

גם בישראל קיימים גופים מן הסוג הזה, בעיקר בצד השמאלי של המפה, המסתתרים מאחורי שמות "מכובסים" ופעילותם ממומנת במיליונים על-ידי גורמי חוץ שכוונתם לפגוע בשלמות הנפש של אזרחי ישראל ולחבל באמונתם בצדקת הקיום של המדינה. דוגמה מצוינת לפעילות האנטי ישראלית מן הסוג הזה מסתתרת מאחורי השם התמים לכאורה של עמותת "בצלם".

אחת השיטות לאיתור הגורמים החתרניים האלה היא מעקב אחר מקורות הכסף המממן את פעילותם. אם יודעים מי תורם כסף לפעילות מסוימת ניתן בקלות לזהות את המטרות של אלה שאותם ניתן להגדיר בתואר "גייסות האויב הסמוי מן העין" ולחשוף את אופי פעילותם המזיקה. ראש וראשון לגייסות האלה - שלא טובת המדינה ניצבת מול עיניהם - הקרן החדשה לישראל שאותה הקימו ומפעילים רבים מתועמלני השמאל הישראלי. וזו רשימה חלקית של הגופים שהקרן תומכת כספית בפעילותם: אדם טבע ודין, "בצלם", הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, המועצה לשלום ולביטחון, הקשת הדמוקרטית המזרחית, יש דין, מחסום Watch, נווה שלום, עדאלה, רופאים לזכויות אדם, שתי"ל ועוד.

כדי להבין לעומק את שיטות המימון והפעולה חשוב לנתח דוגמה אחת, בולטת - עמותת "בצלם" - המגדירה את עצמה תחת הכותרת הסתמית "מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים", ופעילותה מתוארת כמי ש"מביאה לידיעת הציבור בישראל ובעולם אירועים של הפרת זכויות אדם בידי ישראל". בעיקר המדובר בהפרת הזכויות של הפלשתינים, כפי ש"בצלם" רואה לנכון. בפרסומים העצמיים והגלויים "בצלם" אינה מסתירה את מטרתה המדויקת: מאבק בלתי מתפשר נגד תופעת ההדחקה וההכחשה בחברה הישראלית ביחס להפרת זכויות אדם בשטחים.

כדי לעודד את הפעילות האידיאולוגית הזו מגייסת "בצלם" תרומות בישראל ובעולם. להלן רשימה חלקית של התורמים והתרומות (בשקלים) על-פי הפירוט המופיע במאזן של "בצלם" לשנת 2010:

הנציבות האירופית - 787,661; שגרירות בריטניה - 589,113; ירושה ע"ש פרופ' עמוס מתן - 721,946; הקרן החדשה לישראל - 633,311; קרן נעמי ונחמיה כהן - 173,175; ארגון דיאקוניה (שוודיה) - 310,444; הכנסייה האוונגלית הגרמנית - 990,777; ארגון ICCO - - 614,000; שגרירות נורבגיה - 561,963; שירות הסיוע הקתולי- 650,950; ארגון הסיוע הנוצרי - 193,123; קרן הצדקה על שם סמואל זבה - 300,000; 643,419 - NGO Development Center ; הקרן למען הקורבנות (ז'נבה) - 640,100; קרן סיגריד ראוזינג - 1,689,868; סך כל התרומות - תשעה מיליון שלוש מאות ארבעים ותשעה אלף ושבע מות עשרים וארבעה שקלים.

כדי שלא יהיה מקום לטעות חשוב להזכיר למי ששכח כי ארגון "בצלם" הוקם סמוך לפרוץ האינתיפאדה הראשונה. את שם הארגון הציע יוסי שריד ובראש הארגון עמדו בראשיתו דדי צוקר וזהבה גלאון - אנשי מר"צ. לצד הארגון הוקמה מועצה ציבורית שבין חבריה היו: סמי מיכאל, דויד גרוסמן, רונית מטלון, דליה רביקוביץ, א"ב יהושע, יזהר סמילנסקי, אביגדור פלדמן, חיים גנז, גבריאלה שלו וכן חברי כנסת ממפ"ם ומר"צ.
‏
כדי למשוך תשומת לב תקשורתית משתדלת עמותת "בצלם" לפעול בצמוד לאירועים אקטואליים, ואכן היא זוכה בסיוע תקשורתי אוהד ונרחב. דוגמה טובה לפעילות כזו, שניתן להגדירה כלוחמה פסיכולוגית שנועדה להשפיע על הציבור הישראלי, כנגד עמדת ממשלתו הנבחרת, קשורה ישירות למבצע "צוק איתן".

"בצלם" הכינה מסע פרסומי תמים לכאורה, שעיקרו היה: הקראת שמותיהם של הילדים הפלשתינים שנהרגו ברצועת עזה בעת המלחמה. כל זאת בלי להסביר את הרקע הרצחני לפריצת המלחמה. מסע הפרסום היקר הזה שהוכן היטב, אמור היה לנחות על ראשו המופתע של הציבור בעצם ימי המלחמה. לצערם של אנשי "בצלם" רשות השידור פסלה את התשדירים. צמרת "בצלם" לא ויתרה ועתרה לבג"ץ. בתביעה לחייב את רשות השידור לשדר את החומר.

אנשי "בצלם" ידעו היטב כי אין זו פעם ראשונה שבה נפסלים תשדירים מסוג כזה. בתחילת שנות האלפיים, ביקשה תנועת השמאל הקיצוני "גוש שלום" לפרסם תשדירים שמזהירים את חיילי צה"ל מפני ביצוע פשעי מלחמה. התשדירים נפתחו במילים: "חייל - הימנע מגורלם של פושעי מלחמה". רשות השידור אסרה גם אז את התשדירים. "גוש שלום" עתרה לבג"ץ אך שופטי העליון שדנו בעתירה דחו אותה וקבעו כי "מסגרת תשדירי הפרסומת לא נועדה מעצם מהותה וטיבה לשמש במה להשמעת דעות אידאולוגיות-פוליטיות שנויות במחלוקת".

מי שהגן על החלטת רשות השידור היה היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין שכתב, בתגובתו לעתירה, כי הוא מבקש למנוע מצב שבו כסף עלול לרכוש זמן מסך בשידור הציבורי. לטענת היועץ המשפטי אם גוף בעל ממון ירכוש את זמן הפרסומות כדי להביע את דעתו הפוליטית, הדבר יפר את האיזון הרצוי בשיח הציבורי. וינשטיין כתב עוד: "יש לשים חיץ ולמנוע כניסתם של ביטויים פוליטיים לתשדירי הפרסומת. במת תשדירי הפרסומת נולדה ליצירת מקור תקציבי נוסף לגופי השידור. ברכישת זמן התשדירים בכסף מובנה החשש כי בעל המאה יהפוך לבעל הדעה, ובעלי ממון יקדמו את עמדותיהם ויפרו את האיזון בשיח בשידור הציבורי".

ואכן, אם למשל הייתה מדינה ערבית עוינת רוצה להשפיע על עמדותיו של הציבור הישראלי ביחס לצורך במלחמה, גם היא הייתה יכולה להזמין תשדירי תעמולה אנטי ישראלים.

תהיה אשר תהיה החלטת בג"ץ לגבי עתירת "בצלם", דבר אחד חייב להיות ברור. אומנם ישראל היא דמוקרטיה, אך גם לדמוקרטיה קיימת זכאות בסיסית לפעול נגד מי שמנסה לערער את זכות קיומה בנוסח הגיס החמישי, באמצעות רשת קורים תקשורתית ענפה של קשרים אידיאולוגיים נוטי חסד, ובמימון כבד מתוצרת חוץ - מימון שמקורותיו האמתיים עלומים.

בסיטואציה המלחמתית הנוכחית נראה כי על מדינת ישראל להתחיל לבדוק ביסודיות את הזהות והאינטרסים של התורמים לפעילות אנטי ישראלית, ומה היקף הכספים הנתרמים. בדיקה נאותה ומעמיקה יכולה, אולי, להעלות ממצא מעניין, כי גורמים איסלאמיים עתירי הון שותפים למהלך גיוס הכספים. את כל הממצאים יש לחשוף לאור השמש כדי שיהיה ברור לכול שלא מדובר בגוף תמים הלוחם לשוויון זכויות, אלא בגורם המשרת אינטרסים שמרכז עניינם לערער את האמונה בצדקת הדרך של מדינת ישראל הציונית, היהודית והדמוקרטית.

מדינת ישראל מתקיימת על-פי כללים דמוקרטיים. אך עליה לשנות את תוואי החשיבה שלה, להתחיל לפעול כדמוקרטיה מתגוננת ולגבש לעצמה מערכת חוקים ותקנות המגבילה חלק מזכויות האזרח במצבים שבהם קיימת סכנה לעצם קיום המדינה ולאופייה הדמוקרטי.