ראשית פניה אישית לראש הממשלה: הממשלה החליטה על יציאה למבצע צוק איתן במטרה להחזיר את השקט לגבול רצועת עזה והמשיכה לאורך כל ימי המערכה ושיננה באוזננו כי שקט ייענה בשקט ואש באש. והנה, רגע לפני הפסקת האש ל-72 שעות שהייתה בעצם העילה לנסיגת צה"ל מתוככי הרצועה פתחו ארגוני הטרור במטח רקטות צפוף שהקיף את כל הדרום עד ירושלים וסביבותיה תוך גרימת נזקים חמריים. צה"ל לא הגיב כי זמן הפסקת האש הגיע. כך היה גם במבצעים הקודמים. שמרנו על פאסון. ואני מפנה אליך את השאלות הבאות:
הרי התחייבתם לפנינו להגיב על כל מטר של רקטות אז מדוע הרגלתם את החמאס והג'יהאד האיסלאמי לירות תמיד את הירייה האחרונה? מדוע האיפוק בתגובה כאשר ברור כי את התדמית של ישראל בעולם זה לא ישנה? האם זה רק מפני שלא היו נפגעים בנפש ? האם אינך סבור כי באפשרנו להם לירות את המטחים האחרונים אנו מעניקים להם במו ידינו את האישור כי הם עמדו בכבוד במערכה וכי ברשותם נותרו אמצעי מלחמה לסיבוב נוסף ? זה נראה לך אולי לא חשוב אבל בעיניהם יש לכך משמעות רבה.
במשך חודש של מלחמה עיקשת ועקובה מדם שיבשו ארגוני הטרור את חיי הישראלים ביום ובלילה. מבחינתם, לראות ישראלים המתרוצצים ברחובות העיר כדי להגיע למקומות מחסה, גברים, נשים וטף המשתטחים בשולי הכבישים כי כך הנחה אותם פיקוד העורף וכמובן, סגירת המרחב האווירי של ישראל ליום אחד שניתק אותה כמעט מהעולם, הם תמונות ניצחון גם אם לא הצליחו בכל מזימותיהם האחרות בשל כיפת ברזל. אבל בהקשר זה אולי ראוי להזכיר כי מלחמת יום הכיפורים בה נלחמה ישראל בשתי חזיתות ובמרחבי שטח גדולים בהרבה נמשכה 18 ימים, ועתה - 29 ימים. במסגרת העימות שלנו עם החמאס ועם אחרים לא טוב שמתקבעת והולכת התודעה כי כאשר ישראל נסוגה אפשר לזנב בה עם אש. זו הייתה הרי התמונה בנסיגה מדרום לבנון באביב 2000 וזו התמונה היום גם אם האש כוונה לעורף.
אילו היינו מעריכים את פני המערכה כפי שמצטיירים בעיני החמאס והג'יהאד היה לנו קל להבין כי בשעה שאנו מעלים על נס את ההישגים של צה"ל ומבכים את הנופלים במערכה, החמאס מעלה על נס את הקרבנות ואת ההרס הענק. התובנה שהתקבעה אצלנו לפיה כאשר ראשי הטרור יצאו מתחת לאדמה ויראו את ממדי ההרס זה יעשה להם משהו היא לא יותר מ-wishful thinking. הרי כולנו יודעים, או מצווים לדעת, כי החמאס הוא ארגון שכל קיומו מושתת על השנאה לישראל שאצלו החיים והמוות על החרב הם תכלית בפני עצמה. מספר המצטרפים אל שורות החמאס והג'יהאד לא יקטן כנראה בעקבות מערכה זו כפי שגם היה בעבר. ואילו את הנדל"ן שנחרב ישמחו לשקם הקטרים ומדינות וארגונים בינלאומיים שמראות ההרס והחורבן בעזה נגעו לליבותיהם. החורבן הוא הדלק לשיקום. מחורבן לחורבן כוחנו עולה אומר לעצמו מן הסתם
איסמעיל הנייה שלא ראה אור יום במשך כל ימי המערכה.
לאותו סוג של חשיבה פשטנית של ראיית מציאות סובייקטיבית צריך להוסיף את מי שהטיפו לכיבוש עזה ולמיטוט שלטון חמאס משל מדובר היה בטיול של אחרי הצהריים. לאיש מהם, כולל חברי קבינט, אין ולא היה מושג ירוק מה המשמעויות של החלטה כזו כי לא נתנו דעתם אם משימה כזו היא בת-ביצוע ומה מחירה בדם. כן, יש דרך יחסית זולה לעשות זאת: לנהוג כפי שנוהג
בשאר אסד: להפציץ ולטבוח בלא הבחנה, גם את אזרחיו שלו. בדרך זו אפשר יהיה להפוך את כל רצועת עזה על מחנות הפליטים שלה לעיי חרבות בתוך זמן קצר יחסית. אנו מסוגלים ורוצים בכך ? הנרי קיסינג'ר, אשף המדיניות והניסוחים הדיפלומטיים, הגדיר את מלחמת ויטנאם כתקופה בה נאלצה ארה"ב לעמוד פנים אל פנים מול מגבלותיה וזאת אחרי עשרות אלפי הרוגים. הנשיא אובמה כנראה הכיר בכך בעירק ובאפגניסטן.
בישראל לא יעלה על הדעת כי יקום חבר ממשלה ויאמר בגלוי כי גם אנו מוגבלים ביכולותינו. ומוטב שכך כי בשכונה שלנו לא טוב לגלות חולשה ועוד יותר גרוע להיות ממש חלש. אבל גם לא טוב לטמון את הראש בחול ולברוח מהמציאות שלא מרפה מאתנו עידן ועידנים. תראו עד כמה רלוונטיות היום מילותיו של משה דיין בהספידו את רועי רוטברג, מפקד אזור נחל עוז, באביב 1956, שנרצח על-ידי מחבלים מעזה. " הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים..." כאילו הדברים נאמרו היום.
דבר לא השתנה מאז למעט עניין אחד: ההכרח לפנות את האוכלוסייה הלא לוחמת מכל ישובי עוטף עזה כי 58 השנים שחלפו מאז הותירו את אותן העיניים, אותן הידיים ואותן הכוונות הזוממות להכריענו. ההבדל הוא שבמקום רובה פשוט או סכין ופגיון של אז משתמשים היום אויבינו במקלעים, רקטות וטילים. התופעה הזו של נטישה חלקית או מלאה של יישובים אומנם מנוגדת לאתוס הציוני היסודי אבל היא כורח מציאות מראשית ההתיישבות בארץ ישראל. העובדה כי בעשור השביעי לקיומה מדינת ישראל איננה יכולה לספק ביטחון מלא לכל האוכלוסיות החיות ביישובים הנושקים לגבול הרצועה היא מטבע הדברים עניין מאוד כואב ומטריד. אין כל ספק היום כי מציאת מענה אמיתי להבטחת ביטחונם של היושבים ממש על קווי החזית היא בעלת חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה.
אותם הדברים של הכרה במציאות, אם כי בהקשר אחר לחלוטין, קשורים ביכולותיה המדיניות של ישראל המחייבים כמו בשדה הקרב סוף מעשה במחשבה תחילה. כדאי לשים לב לנתונים הבאים:
עופרת יצוקה נמשכה 22 ימים וצוק איתן 29 ימים נכון להפסקת האש. ואילו עמוד ענן, 8 ימים. שתי המערכות הראשונות התנהלו בימיהם של הנשיא מובארק אז והנשיא א-סיסי היום ואילו בתווך שלט במצרים הנשיא מורסי, חבר בארגון האחים המוסלמים שהם בני בריתם של ארגון החמאס. מכיוון שמדינת ישראל מבקשת לשמר מכל משמר על יחסיה עם מצרים אין לה הרבה ברירות אלא לנסות לסמוך על שיקוליה של מצרים שיעלו בקנה אחד עם האינטרסים שלה. עמוד ענן הופסק בתוך ימים ספורים בלא שהושגו יעדים צבאיים משמעותיים. איש לא דיבר אז על מנהרות הנחפרות במרץ רחוק מהידיעה והתודעה על היקפם של קברניטי המדינה. מובארק וא-סיסי העניקו לישראל בתורם חבל מאוד ארוך כדי להכות בחמאס אותו ניצלנו בלא להכניעו. אני מוכן להעריך כי אילו מורסי היה יושב גם היום בארמון הנשיאות בקהיר צוק איתן לא היה נמשך חודש ימים וסביר להניח כי את עיר המנהרות התת-קרקעית לא היינו חושפים על כל ממדיה. עד כמה נצליח למנף את הקשרים עם מצרים להשגת יעדים אסטרטגיים שלא הושגו בשדה הקרב ימים יגידו.
על עניין אחד כמעט אין עוררין כבר עכשיו: אף-על-פי שצוק איתן, בדומה לכל המבצעים הקודמים בעזה, היה תגובה מוחצת להתנכלויות בלתי פוסקות של החמאס הנמשכות למעלה מעשור, ולמרות שהארגון מוכר כארגון טרור במדינות המערב, לא הצליחה מדינת ישראל למנף את תגובותיה לטובתה. כל ההסברים והתיאורים מצידנו על מנהרות התופת, ירי הרקטות המכוונים לריכוזי אוכלוסין והשימוש באוכלוסייה אזרחית בעזה בתור מגנים אנושיים, נדמה שנופלים על אזניים ערלות, וזאת לנוכח מראות ההרס וההרג בקרב האוכלוסייה האזרחית בעזה. לך תסביר לכל אותם מתנגדי ישראל היוצאים לרחובות להפגין או המביעים דעתם זו ברשתות החברתיות כי כל מה שנראה על המרקעים הן תגובות שלנו להתגרויות של החמאס. לך תסביר להם כי אנו נאבקים נגד ארגון שבסיס אמונתו הוא המאבק נגד הכופרים באסלם ואנו הראשונים בתור ויום אחד גם הם עלולים להיפגע. אבל מי רוצה לחשוב על העתיד הרחוק.
נדמה לי כי במערכה העומדת לפנינו, בה ישראל תצטרך לעמול קשה בזירה הבינלאומית כדי להדוף את ההתקפות והתביעות כלפיה, יש טיעון אחד שאותו לפחות צריך לנסות להפעיל: שטחה של רצועת עזה הוא 365 קמ"ר בלבד.
(לשם השוואה, ישראל גדולה פי כ-80) ובשטח צר זה חיים כיום כ-1.8 מיליון בני אדם רובם פליטים. ככל שמספרם ילך ויגדל תגדל בהכרח הצפיפות ועמה כל המרעין בישין הנלווים לכך. אם תפרוץ מערכה צבאית חדשה באשמת חמאס - וזה תמיד יהיה באשמתו - יגדל בהכרח גם מספר הקרבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית, זו שתמיד מעוררת בעליבותה את רחמי העולם. מכאן מתבקשת מסקנה פשוטה: כדי למנוע את התוצאה הוודאית מראש, על עזה לחדול מהתגרויותיה בישראל גם אם איננה חפצה לחיות בשלום עמה. בעניין זה מוטב לראשי הארגון לקחת דוגמה אחרת מבשאר אסד: למרות שסוריה היא אויבתה של ישראל מאז קיומה הרי במשך עשרות שנים שמרו הוא ואביו על גבול שקט ברצותם לא להסתבך בהרפתקאות מלחמתיות בהן תמיד ידם הייתה על התחתונה. לפחות כך זה עד היום גם בימי מלחמת הדמים המשתוללת ברחבי סוריה. זו העצה הטובה ביותר שאפשר לתת לראשי החמאס היום כאשר הם מתחילים במלאכת השיקום הענקית בעקבות מערכה זו. האלטרנטיבה שלהם היא חורבן וקרבנות חדשים ורבים יותר. מסר כזה גם אם הוא נשמע לאוזניים זרות כמתנשא משהו יש בו תוכן ממשי כי הוא מציע אלטרנטיבות ובאלטרנטיבה הלא מלחמתית אין כמובן צורך להבריח רקטות וטילים למכביר. כדאי למנף מסר זה לכל מי שמוכן לשמוע מה יהיה כאן בעתיד.
