אין שיקום בלי פירוז לקרוא את העיתונות בימים אלה ולהתפוצץ לעתים מלגלוג למקרא הרשימות הפשטניות העוסקות בשאלה הטריוויאלית, מי ניצח במערכת הזאת של "צוק איתן" בעזה - ישראל או החמאס? לכשעצמי אני חש דווקא כמי שעיניו לחות לא מצחוק אלא מדמע על אותה עיתונות שטרם נפטרה מכמה מחלות ילדות, למרות גילה המכובד וניסיונה העשיר.
בכל מערכה עזתית חוזר על עצמו אותו דין ודברים, במלה, בתמונה ובתוכניות מלל טלוויזיוניות בהן משתתפים גם כאלה שחוכמתם איננה מוטלת בספק, אך אינם זוכים באפשרות לפתח השקפות ודעות הראויות להישמע מתוך סבלנות ועירנות. הווכחנות הצעקנית הייתה לעתים קרובות מדי לזרא.
כשמוזכרת התבונה הרי אחדים מבין המרואיינים הדגישו את הצורך להימנע מכל משא-ומתן עם החמאס שיתפרש כעידוד להמשך ההשוואה האבסורדית בין מדינת ישראל לאגף הטרור הברברי, זה שהנשיא לשעבר ג'ימי קארטר היום פנה בקריאה לאובמה להכיר בו כישות מדינית.
אין דוגמה טובה מכך לעומק טשטוש הדעת המתפשט במוחות של זרים שאינם קולטים אף לא מבינים כי המלחמה שאנחנו מנהלים בולמת לפחות בינתיים אגף אחר של אותו טרור איסלאמי קיצוני ובינלאומי מלהגיע שוב ליום חסד נוסף שלהם בממדים של ה-11 בספטמבר 2001.
למרות התרעות אלה החליטה ממשלת ישראל לשגר משלחת לקהיר. לנו היושבים בפינה דחוקה בירכתי האולם לא נותר אלא לקוות כי בסוף פרק הדיונים האלה בקהיר לא ניקלע לויכוח חדש, אם זה כל מה שהשגנו מעמדת כוח וחוזק כה-ברורה, כי אז מה עשינו?
הכלל שעל ישראל לעמוד עליו בתוקף, הוא אותו כלל המנחה את מצרים לפחות עד עתה, שאיש לא יאמר למצרים איך עליה לנהוג בשערי רפיח. בודאי שגם לנו שמור אותו כלל לגבי המעברים אצלנו. החלק השני ואולי החשוב ביותר הוא, כי אין להעניק "בקשיש" לחמאס; יש לקבוע מסגרת ברורה וחדה שכל ניסיון לשקם את עזה יתעכב כל עוד החמאס לא יתפרק משארית נשקיו.
אם ישראל, הנמצאת עכשיו בעמדה של הכתבת תנאים, לא תצליח להשיג את הפירוז המוחלט של רצועת עזה - כי אז אין צורך לדון בתוצאת הגמר המתסכלת של הסיבוב הזה. ברור כי הסיבוב הבא שיהיה אולי קשה בהרבה הנוכחי נמצא כבר מעבר לפינה. הצ'קים של הקטרים כבר נכתבים.
מלחמה על ריבונות היא מלחמה על עצמאות. ייתכן שעוד לא הגענו לנקודה הזאת. ייתכן שלא יהיה מנוס אלא לקבוע רף חדש למדינאים שלנו, שיבהיר כי מי שלא השיג יעד כזה שילך לביתו ויניח לאחרים להוכיח את יכולתם.
ובינתיים, מישהו צריך לזעוק לעבר המדינות השפויות, הי אתם, תתעוררו שם, זאת לא רק המלחמה שלנו. היא כבר קיימת בתוככם כסרטן מתפשט.
על המדווחים ועל הכתבים בשטח נושאים רבים יוזכרו בימים הקרובים מטעמים שונים. זהו הזמן הנכון לחזור ולבטא הערכה לכל אותם עיתונאים ושדרים שעשו מלאכת תיווך יוצאת מגדר הרגיל בינינו לבין קו האש תוך שלא פעם הם מסתכנים בעצמם. הם שקרבו אותנו לבנים הלוחמים. הם שהציגו לעינינו את הדור הזה של מגיני המולדת.
עלה בידיהם, אנשי העיתונות הכתובה ובעיקר שליחי ערוצי הטלוויזיה, להתמודד היטב עם קשיי רגע לרגע, משעה לשעה, מיום ליום, תוך מסירות לשליחותם המקצועית, תוך רהיטות דיווחיהם ודיוק בפרטים עד המחשת המציאות בה זיעת אדם ואבק מלחמה מתערבלים למעין תבליל סירפדי. ההמחשה הייתה לעתים כאילו אנחנו שברקע נמצאים בקדמת המלחמה הסוערת.
עבודתם המסורה הצטיינה גם בפרישת רשת קשריהם היעילים עם מוקדי המידע השונים. זן מיוחד אף נגזר מבין הדווחנים אלה שעסקו גם בדיווחים מהשטח וגם בפרשנות האירועים, תוך השתתפות פעילה לעתים בשולחנות העגולים של ערוצי הטלוויזיה.
אבל לא רק במחוזות הקרבות הניטשים עסקו אנשי התקשורת, אלא גם בהעברה משכנעת של הווי ישובי עוטף עזה והערים הסמוכות כאשדוד, אשקלון, שדרות, נתיבות ובאר-שבע שתושביהן היו חשופים ללא הגנה ממשית במשך שנים כה רבות, בכל עונות השנה, נתונוים לחסדיהם של ראשי החמאס, אותם שהסתתרו במנהרות פיקוד מיוחדות מתחת לבית חולים עזתי ומקומות כמוסדות האו"ם, והם מנותקים מהשטח.
השדרים שלנו קרבו אותנו לדרמת החיים של תושבי הדרום שחיו זמן כה-רב חסרי הגנה ראויה, ענין שטעון בירור נוקב בכדי להבין כיצד התדרדרנו למצב כזה ולמנוע הישנותו מיד עם הסימן הראשון להתעוררותו של הפתן.
הגשם, הטנקים והשדות המשפט "לאחר הקיץ יבוא הגשם וישטוף את אבק הטנקים ויוריק את השדות" נאמר על-ידי איש צבא שמבטו מלטף באהבה וברגישות את תושבי הדרום ואת רגבי אדמתם. את המשפט הפואטי המרגש הזה שייחרת בדפי הימים האלה אמר רמטכ"ל צה"ל, רב-אלוף
בני גנץ בעת שפנה לתושבי עוטף עזה והפציר בהם לחזור לבתיהם ולשדותיהם כי ביטחונם מובטח לזמן רב.
רק רמטכ"ל של צבא-עם כמו צה"ל שחזר והוכיח כי אין מוסרי ממנו, יכול היה להתנסח כמשורר הזוכה בהשראה מיוחדת. האיש השקט הזה, נעים הליכות שאינו מרבה לדבר, קצין מקצועי למופת, ראוי לחיבוק מרבים-רבים על שבדרכו השקטה ניהל מערכה עקובה מדם.
אבל קיימת גם תחושת החמצה שבאה לביטוי במחמאות שהוסיף הרמטכ"ל לדרך בה פעל הצבא כחטיבה אחת עם הדרג המדיני. התוצאה של האמירה הזו מגבירה את המועקה מפני ההתחמקות הלא-מובנת מלמוטט את החמאס. סיפור "המצגת" שהוצגה בכדי לשכנע את שרי הממשלה להימנע מהנחתת המהלומה על פיקוד החמאס, מטריד בגלל הצבע האפוקליפטי שהמצגת הזאת נצבעה בו כנראה בצבעים מרתיעים.
אינני מודע לשיקוליהם של ראש הממשלה ושר הביטחון, אבל אני חושש שהעתיד עלול להוכיח שאכן רבים מבין החיילים שעשו את המלחמה בכל מאודם, שבו מהרצועה בתחושה שמשהו חשוב הלך לאיבוד, התפספס לקראת סוף המערכה. בפעם נוספת היה זה צה"ל ששימש רק בתפקיד המגלב המעניש - עד לגבול שבו נבלם על-ידי בעלי-דבר.
בינתיים התבררה שוב חשיבות היותו של צה"ל צבא העם (להוציא את החרדים מכלל זה). מכאן והלאה יש לאפשר לצה"ל להתכונן לבאות.
בני-עוולה שהפכו לטייקונים מנגד לאלופי צה"ל ראוי לבחון את צמרת זרוע הטרור של חמאס, שכל אחד מאנשיה שותף לשוד בני עמם אותם הם הפכו כחולי-נפש למגן חי. מי שאינו קולט את גודל הפשע הזה המוכיח באכזריות את ארסיותה הקטלנית של האידיאולוגיה המושחתת של החמאס, הופך שותף לסדרת פשעים נגד הפלשתינים עצמם.
הוכחה לטיבם של מנהיגים אלה הוא בשוד הגדול הנמשך כבר שנים רבות. בימים בהם חפרו ילדים ונערים ברצועת עזה את רשת מנהרות העכביש הארסי, נאספו מיליארדי דולרים שהוזרמו לשיפור חייהם של תושבי הרצועה והגיעו ממדינות ערביות, מארה"ב וממדינות אירופה המפוחדות ורוצות לקנות לעצמן עונת שקט מזויף.
מיליארדים לא מעטים הצטברו בבנקים שונים - ונעלמו כלא היו. ממש המשך מדהים לחגיגת הכסף של סוהא דאוד ערפאת, שלאחר פטירת בעלה התגלה כי מדובר בגבירה בסדר גדול של עושר מדהים. גם המיליארדים האלה שנועדו לעזתיים נמצאים כיום בחשבונות פרטיים של מנהיגי חמאס.
סוהא ערפאת לא המציאה את הפטנט הזה שמה ששייך לציבור הפלשתיני שייך לכיסו של כל מי שיכול להניח ידו על הכסף היקר הזה. ברמאללה נמצאים גם כמה וכמה שועלים ערמומיים שלא נפלו ממנה, כאלה היו גם מראשי הפתח ברצועת עזה.
אולם על כולם עלו דווקא ראשי החמאס ובראשם
חאלד משעל, שהפך למיליארדר, טייקון בכל קנה מידה, רוחץ בבשמים בתנאי התפלשות מפליגים של בן תאוות התענוגות, אזרח כבוד במדינת הטרור הנקראת קטר, ידידתה הגדולה של ארה"ב. גם חבריו של משעל בעזה לא משכו ידיהם משוד הכספים העצומים שנועדו להפוך את עזה מכבר לרצועה המעניקה לתושבים חיים טובים לאין שיעור, מאשר האסונות שממיט עליהם החמאס הקטלני פעם אחרי פעם, כמו בטירוף חוצה גבולות.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
