שמענו על מצבים בהם אדם מחלק את זמנו בין מדינות שונות, משיקולי מס. שמענו על משפחות שחיות בנפרד אפילו ביבשות שונות, מאותם שיקולים. אבל על הורים שמטרטרים במשך שנים את שלושת ילדיהם ממדינה למדינה למדינה, והכל רק משיקולי מס - על זה לא שמענו. ומתברר שגם בתי המשפט לא שמעו על דבר כזה, עד שראו אותו במו עיניהם.

מדובר בזוג חרדי, הורים לשלושה ילדים: בן יליד 2000 ובנות ילידות 2003 ו-2008. לפני שנולדו הבנות, נעה המשפחה מדי שנה בין שכונת מונסי שבניו-יורק לבין הולנד וישראל. בשנים 2010-2003 היא עשתה מדי שנה את המסלול הולנד-מונסי-הולנד-ישראל-מיאמי-הולנד. בשנת הלימודים תשע"א שהתה המשפחה בארץ, אבל את חופשת הקיץ היא בילתה בהולנד. בשנת הלימודים תשע"ב הם היו במיאמי, בחופשה היו בהולנד, ובחגי תשרי - בישראל.

שופטת בית המשפט למשפחה בירושלים, אורלי שמאי-כתב, מתחה ביקורת חריפה על ההורים: הם מעבירים את ילדיהם שוב ושוב בין יבשות ומאלצים אותם להתרגל לסביבה חדשה ולשפה אחרת, לעבור מבית ספר למשנהו, להפסיד לימודים - והכל משיקולי מיסוי גרידא. רווחת הילדים, הוסיפה, מצויה מבחינת ההורים במקום השני, אחרי צבירת רכוש. גם הנושא בעטיו הגיעו בני הזוג לבית המשפט - טענת האב שהאם חטפה את הבנות מארה"ב לישראל - היא למעשה רק כסות למאבקם הרכושי, אותו הם מנהלים על גבם של הילדים.


חטיפה ערב הבר-מצוה


בית המשפט המחוזי בירושלים אימץ קביעה זו של שמאי-כתב, וסגן הנשיא משה דרורי אמר: "המערער [האב] בחר מרצונו, מיוזמתו ומשיקולים הזרים לטובת הילדים (דהיינו: הרצון לקבל הטבות מס). מי שרוצה שבית המשפט יעניק לו סעד על-פי אמנת האג בטענה שבנותיו נחטפו, ומוכח כי לאורך כל השנים לא התחשב כלל בבנותיו וגרם להן לעבור מארץ לארץ באמצע שנת לימודים, מתנהג בחוסר תום לב".

זה לא היה חוסר תום הלב היחיד של האב, מוסיף דרורי. אם מישהו חטף מישהו, היה זה האב שחטף את בנו בחזרה מישראל לארה"ב ערב בר-המצוה שלו, ובמקום אירוע משפחתי מכובד - העניק לו חגיגה דלת משתתפים. "לא ברור לי מה תהיינה ההשלכות של מעשה זה על נפשו הרכה של הילד. רבים מאיתנו זוכרים גם לאחר יובל שנים את בר המצוה שלהם, לרוב לטובה. במקרה שלפנינו, נקל לשער מהן חוויותיו של הבן הבכור מכך שנחטף מישראל, ערב בר המצוה המתוכנן, וערך את הטכס בחופזה בחו"ל, בהשתתפות דלה מאוד, ולמעשה רק בנוכחות אביו".


כל החיים בנדודים


השופט משה סובל, שכתב את חוות הדעת העיקרית בה דחה המחוזי את ערעורו של האב על דחיית תביעתו להשבת בנותיו לארה"ב, ציין שמדובר במקרה חסר תקדים בפסיקה הישראלית. לילדים אין מקום מגורים רגיל בעולם כולו; זוהי משפחה שהתנהגותה חריגה ויוצאת דופן, ואין לשופט ברירה אלא לשבץ את עניינה למסגרת נדירה-שבנדירה של מי שכל חייו עוברים בנדודים. המשמעות היא, אומר סובל, שאין להפעיל את ההליך הנדיר של אמנת האג - השבת הילד בצורה מיידית לביתו - ועל האב לנהל הליך ארוך ורגיל של משמורת.

גם סובל עומד על חוסר תום ליבו של האב, שהתעלם בתביעתו משנות המגורים מחוץ לארה"ב ולא התייצב לעדות כדי להסביר את הפער בין טיעוניו לבין המציאות. במצב זה, הוא קובע, ניתן לאמץ את עדותה של האם, ולפיה האב כפה על המשפחה משיקולי מס את הנדודים הבלתי-פוסקים. מי שאינו רוצה להיחשב כתושב של מדינה מסוימת לצורכי מס, לא יכול להחליט שהוא תושב אותה מדינה לעניין מגורי ילדיו - מוסיף סובל.

סגן הנשיא יעקב צבן הסכים עם סובל, והאב חויב בתשלום הוצאות בסך 20,000 שקל. את האב ייצגו עוה"ד אשר אקסלרד, הראל ארבל, אבי אטיטס ויאיר סלע, ואת האם - עו"ד מקסים ליפקין.