לפעמים קשה להבין עורכי דין. הם לא קוראים? הם לא מבינים? או שמא הם חושבים שהשופטים לא קוראים או לא מבינים? תראו את המקרה הבא, שהתחולל לא פחות ולא יותר מאשר בבית המשפט העליון.
עוה"ד אהוד גוט, אייל בר-אליעזר ורונן בר-זוהר הגישו בקשה לדיון נוסף בפסק דין בן 56 עמודים של בית המשפט העליון. הנושא היה תביעתו של נועם בלום, בעליה של חווה לגידול צברים, לפיצויים על כך שהמדינה לא סיפקה מי קולחין לחוותו. בית המשפט העליון אישר את פסיקתו של בית המשפט המחוזי וקבע, כי בלום יקבל פיצוי רק על מחצית מהשטח. הוא הסביר, כי לגבי המחצית השנייה חלה דוקטרינת ההסתכנות מרצון, שכן בלום הרחיב את החווה כאשר כבר ידע שיש בעיה באספקת המים.
גוט, בר-אליעזר ובר-רונן טענו בבקשתם, כי "מדובר בפסק דין תקדימי, אשר במסגרתו נתקבלה לראשונה בתולדות פסיקתו של בית המשפט העליון הטענה בדבר הסתכנות מרצון". לדבריהם, הראשוניות באה לידי ביטוי בין היתר בכך שנקבע, שניתן להחיל את ההסתכנות מרצון גם כאשר המזיק נתבע בגין עוולת רשלנות (ולא רק בגין
הפרת חובה חקוקה). לבסוף אמרו, כי יש חידוש גם בקביעה לפיה המבחן להסתכנות מרצון הוא אוביקטיבי ולא רק סובייקטיבי: גם במקרים בהם הניזוק אמור לדעת על הסיכון אך לא ידע בפועל.
המשנה לנשיא,
מרים נאור, דחתה את הבקשה - ונימוקיה הם שמעלים את התמיהה בה פתחנו. קיימת הצדקה לדיון נוסף רק אם ההלכה המקורית היא חדשה או קשה, ולכן התמקדו עורכי הדין בטענות לפיהן היא חדשה. אבל, קובעת נאור, לא חדשה ולא מחודשת ולא מתחדשת.
"בטענה שזו היא הפעם הראשונה, כדברי המבקשים, שבית המשפט העליון קיבל את טענת ההסתכנות מרצון - אין ולא כלום. זו אינה הלכה חדשה, בשים לב לכך כי קביעה זו מבוססת על הכללים הקיימים ואשר יושמו מזה פעמים רבות בפסיקה הישראלית, אף אם תוצאת יישומם הייתה לדחות את תחולת הדוקטרינה בנסיבות", אומרת נאור. בעברית פשוטה: אמרו לעליון שההחלטה חדשה - וזה ממש לא כך.
הלאה. הטענה לפיה יש פסיקה ראשונה בדבר החלת ההסתכנות מרצון על עוולת הרשלנות. "פסק הדין מושא הבקשה עסק כל-כולו ביישומה של עוולת הרשלנות על המקרה". בלום ובאי-כוחו אומנם העלו את טענת הרשלנות, אבל בית המשפט העליון בכלל לא עסק בה. כלומר: עוד טיעון שאין לו אחיזה בפסק הדין. או בלשונה של נאור: "שאלה זו
לא נידונה בפסק הדין מושא הבקשה".
ולבסוף: שאלת המבחן האוביקטיבי או הסובייקטיבי. נאור מגיבה: "כעולה מהפסיקה, ובניגוד לטענת המבקשים, הן המבחן הסובייקטיבי הן המבחן האוביקטיבי קנו להם אחיזה בפסיקה... אינני סבורה כי יש לייחס חשיבות רבה, כפי שמייחסים המבקשים, לאמירת בית המשפט כי בלום 'ידע, או היה עליו לדעת'. נראה כי המבקשים מנסים למצוא בניסוח האמור מה שאינו מצוי בו", שהרי הוכח שבלום ידע היטב שיש בעיה באספקת המים, ובכל זאת הכפיל את שטח החווה - ואז תבע פיצוי כפול.
השורה התחתונה: הבקשה נדחתה. אולי מותר להתפלא על כך שנאור לא חייבה את המבקשים בהוצאות, בגין בקשה שכל-כולה ניסיון להטעות את בית המשפט ולומר לו שיש בפסק דינו מה שאין בו, או התעלמות מכוונת מפסיקה קודמת או בורות מוחלטת ביחס אליה. אבל מה לעשות, שופטים קוראים ושופטים מבינים.
