תפישת ארי שביט: אנטישמיות ויהדות

בדרך כלל את הגותו של הפובליציסט הבכיר של הארץ, ארי שביט, ניתן לתמצת בפסקה אחת מתוך המאמר. במאמרו "האנטישמיות מחייבת" (21.8.14) ניתן לתמצת את רוב מאמרו בשורות הבאות: "רק כשישראל עושה שימוש מסיבי בכוחה ורק כשבישראל יש תופעות שוליים מכוערות - התגובה היא שלילת עצם קיומה". שלילה זו מאפיינת את השמאל הראדיקלי האירופאי וגם את האיסלאם הפונדמנטליסטי בה, אך יש לזכור שמדובר בתנועות שולים המגונות על-ידי המיינסטרים. אולם דומה שסיכום מאמרו הוא החלק החשוב ולו יש משום תרומה לשיח הציבורי בישראל בעניין זהותה של ישראל. וכך מסיים שביט את מאמרו:" אנחנו עם מיעוט זעיר (בישראל יש יותר אזרחים מאשר בדנמרק, ובשוויץ וקרוב למה שיש בשבדיה ובאוסטריה-י.ב) ומותקף, שביקורת גורפת עליו כמוה כביקורת גורפת על המיעוט השחור או המיעוט הגאה. למרות המהפכה הציונית ולמרות הריבונות הישראלית אנחנו עדיין יהודים. כיהודים עלינו להגן על עצמנו, וכיהודים עלינו להיות צודקים".

למרות המהפכה הציונית ולמרות שיש מדינה ישראלית אנחנו אכן יהודים כי בישראל אין לאום ישראלי, אין אומה ישראלית, יש "עם ישראל", או "עם-ישראל", ובכל המקרים מדובר ביהודי ישראל בתחילה ויהודי העולם כפוטנציאל. אומנם לכאורה שאפה הציונות כתנועה פוליטית מהפכנית להיווצרותה של תודעה פוליטית חדשה, אולם כמו שהאסיפה המכוננת, שאמורה הייתה לתת חוקה והפכה לפרלמנט כלומר הכנסת הראשונה, כך גם המהפכה הציונית ופרי בטנה (ואולי לא רק פרי ביטנה), הישוב המאורגן והמדינה שבדרך, הייתה למעשה לעוד קהילה יהודית בהיסטוריה היהודית. דומה לכן שיש לא מעט אמת בדברים הבאים שנכתבו לפני כשבעים שנה: "לא לדגל לבדו צוחק היהודי. היהודי צוחק לכל קשי מולדת ואומה, והצחוק הזה לא כלפי חוץ בלבד הוא מכוון, ולא כלפי חוץ בעיקר. הצחוק הזה מכוון לליבו פנימה. עדת מוכי גורל מרצונם ומאז היותם, הצוחקת על משבתי עצמה, הנלעגת בעיני עצמה, היודעת את מך ערכה והיודעת כי אין תקווה לנחיתותה... פה בארץ העברית, הסיר היהודי את זנבות הפרוה מעל ראשו, קיצץ את פאותיו ולמד את לשונו למלל בעברית, ולשאת מליצות על מולדת ועל לאומיות. אבל נביט נא בעינים פקוחות. הוא, הוא היהודי, הוותיק המודע, היהודי הנצחי של נצח הפזורה" (יונתן רטוש," משא הפתיחה, במושב הועד עם שליחי התאים ( מושב ראשון), קיץ 1944).

אז נכון שבשנת 2014 קשה לקבל את מה שנכתב בשנת 1944 ורטוש נטה לאמירות חדות וקיצוניות אבל, ישראל כמסגרת פוליטית שהכריזה על עצמאותה בשנת 1948, לא הכריזה על הקמתה של אומה ולאום אזרחי ואין פה בני לאום בני חורין שעוצבו בגבולות הטריטוריה של מדינתם.