שיח של לוחם

רצוי היה מאוד כי לאחר מבצע "צוק איתן", על כול גלגוליו, נשמע "שיח לוחמים" על המערכה שישראל ניהלה בעזה, ועל ההשלכות שלה, לאו-דווקא הצבאיות, שאלה מן הסתם יידונו בדרגים השונים בצה"ל ובוועדת החוץ והביטחון ובגופי מודיעין. מדובר בכול ההיבטים האחרים, ויש רבים, ואין צורך לפרטם כאן. מה גם שחלקם הוזכרו ברשומות קודמות שלי. אני מקווה שמישהו ייזום רב שיח נוקב כזה, בבוא העת, ומכול מקום לא בעתיד הרחוק. והוא לא יהיה שיח תקשורת עם פרשנים מקצועיים או אחרים, שמשוחחים בינם לבין עצמם. הוא יהיה שיח של הלוחמים שבו ישותף גם הציבור הרחב, כפי שהיה "שיח לוחמים" לאחר מלחמת יום הכיפורים. את המצרים בסוף ניצחנו. את חמאס - לא. אני, כיחיד, יכול, לכול היותר, לקיים שיח עם לוחם. במקרה זה לוחם מיחידת עלית של צה"ל שנפצע ברגל, עבר ששה ניתוחים והוא נמצא בשיקום.

ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם בתחום השיקום, והסיבה ידועה. המערכת השיקומית פזורה במקומות שונים בארץ. אבל יש מכונים ומחלקות רפואיות שמתמקדים בכך במיוחד. בתל השומר השיקום האורטופדי תופס בניין שלם. הכניסה לבניין מזכירה טרמינל מואר באור יקרות, עם מעגלי כורסאות לישיבה, מזנון ועוד שירותים. אלא שכאן אין רכבות ומטוסים. מכאן לא נוסעים ולא ממריאים. כאן בין קהל המבקרים מסתובבים בחורים בכסאות גלגלים. אלה לוחמים שהמדינה נותנת להם את מרב הטיפול שמגיע להם. ועוד איך מגיע להם. כאן פגשנו אותו ושוחחנו אתו.

מטעמים השמורים עמו, והם מובנים, הוא ביקש שלא לזהותו, לא בשמו, לא בתפקידו ולא ביחידה שלו. זה אפשר לו בין היתר להיות חופשי בשיחה ולענות על כול השאלות ששאלתי אותו ובצורה שבה הוא בחר להשיב . עם זאת אנשים שמכירים אותו מעידים עליו כי יש לבָחוּר הזה אומץ ותבונה לא רק בקרָב אלא גם במתן ביטוי גלוי לב לתחושות האישיות וההשקפות שלו, גם אם הוא היה מזכיר את שמו. נקרא לו חק"י- חייל קרבי.

אני שואל אותו שאלה בנאלית לכאורה כמו "מה התחושה מול האויב כמו חמאס", והתשובה בדרך כלל תלויה במי שמשיב עליה, ביכולת שלו לחזור לאותו רגע או לאותם רגעים שבהם הוא נמצא במצבים קריטיים ולתאר אותם.

חקי: "אנחנו כוח מיומן מאוד, מתורגל מאוד. אנו מתאמנים הרבה בדברים האלה.כאשר אתה שם, בזירה, כול הדברים שקורים במדינה או בזירה מסביב, לא מעסיקים אותך באותו רגע. אתה חושב על הצוות שנמצא אתך. מה שחשוב לי ברגע זה הוא להגן על החבר שלוחם לידך, לאפשר לו למלא את המשימה שלו,ואין כאן שום מחשבה של להגן על המולדת. זה כאן ועכשיו. אני מתמקד במה שאני רואה שהוא הכי מסוכן עכשיו ואת הסכנה הזאת אני מנסה לנטרל".

"'אחים לנשק' זאת לא פרזיאולוגיה. ככה אתה מרגיש?" - אני שואל.

חקי: "החברה שאני לוחם אתם זה חברה שאני נמצא אתם ביחד קרוב לשלוש שנים.אנו מכירים זה את זה אנו לנים ביחד, מתאמנים ביחד, משוחחים, מבלים . לא יכולה להיות קרבה גדולה מזאת. עכשיו כשעברנו תקופה קשה, אז אמרנו לעצמנו שאנו נהיה חברים קרובים יותר".

"התקופה הקשה" שעליה מדבר חקי היא, ללא ספק, נפילת שלושה מחבריו הלוחמים עשרה ימים לאחר שנפצע. מכאן שהוא כבר היה בבית החולים כשנודע לו על כך,והוא חש אכן ש"אחים" שלו נפלו במערכה וקשה לו מאוד אפילו לדבר על כך, שכן אני מניח כי הטראומה הזאת חוזרת.

"גם עכשיו זה קשה מאוד. נכון, שבכול תקופת השרות אתה עובר טראומות וריגושים, דברים קשים, דברים נחמדים ויפים.לכן זאת חברות מסוג אחר, מאשר חברות אחרת שאתה מכיר בדרך כלל בעבודה או במשפחה. אתה מאבד מישהו קרוב .אישית לא יצא לי לאבד אדם קרוב לי מלבד סבא או סבתא שנפטרו ממחלה או בערב ימיהם. כאן חשתי שאיבדתי מישהו קרוב. בוא נגיד שאם כמו שאמרתי אימְנו אותנו לעמוד מול כול מיני מצבים ברגעים של הקרב עצמו. לזה לא הכינו אותנו כול אחד לוקח את זה בצורה שונה".

"הובאתם לשם להלחם באויב - האם ידעת מי בדיוק עומד מולך?"

חקי: "עוד פעם. אלה דברים שתרגלנו. אולי במהלך האימונים לא הכרנו את האויב כפי שהוא באמת הופיע מולנו כלוחם, הוא טיפה השתדרג, אולי לא למדנו מספיק טוב אבל בסוף יכולנו להרגיש את האויב, לעקוב אחר תנועותיו. ידענו מיהו ועבדנו לפי פקודה. יש פקודות ויש תרגולת ואתה עובד לפי תרגולת בנסיבות משתנות בקרב. חשיבה יצירתית היא אולי פתרון בין לבין, אבל בקרב יש פקודות ואתה ממלא אותן. יש שרשרת פיקוד, יש מפקד,ועליו מפקד מישהו אחר וככה מעליו וכך הלאה עד שזה מגיע למקבלי ההחלטות למעלה".

"יש בזה משהו רובוטי?" - אני תוהה.

"במובן מסוים כן. אבל אם יש זמן, כאשר ישנה איזו הפוגה, אתה כן מנסה לנתח, מנסה להיות יצירתי על מה ואיך. אבל תוך כדי לחימה, כן זה משהו אינסטינקטיבי.גם המחבלים מולך למדו איך להתנהג בקרב".

"האם במלחמה אתה רואה מולך את האויב, כמישהו דֶמוני, או שקיים איזה היבט אנושי,לאמור מיהו האויב".

חקי: "כשבאנו לעזה זה לא היה מאיזו חופשה או אמונים אלא ישר ממבצע אחר, מבצע "שובו אחים", בעקבות חטיפת הנערים היהודים. גם שם נתקלנו בהם אבל בנסיבות אחרות. גם שם כול לילה התמודדנו עם חמאס שזה אותו ארגון. אבל המתאר כה שונה. שם הסתובבנו ברחובות, די חופשיים, באנו אליהם הביתה ועצרנו חשודים. לא היינו כול הזמן במגנן ואם הוא היה קיים הוא היה מינימאלי. פה כשאנו בעצם בהתקפה אנו במגנן. כשאנו חושבים שזה אויב, אז טיפה קשה לעשות את ה'סוויטש' הזה שמדובר באותם אנשים. בכלל, כשאני מסתכל על האויב, אני לאו-דווקא רואה בו אויב שמנסה להשמיד אותי, אני מסתכל עליו כמי שמנסה להגן על הבית שלו, ואני יודע שיש הרבה שלא מסכימים אתי. אבל אני רואה בו כמי שמגן על הבית שלו בשעה שאני מגן על ביתי שלי, וככה נפגשנו. שנינו בטוח לא רוצים להיות שם. אבל זה המצב".

"האם תוך כדי לחימה כשפרצתם לבית נתתם את דעתכם שמישהו מלבד האויב נמצא שם כמו משפחה, נשים ילדים?"

חקי: "בהחלט. בהרבה מקרים נכנסנו למבנה וראינו ילדים וילדות נחמדות עם שער של סוסי פוני, כמו ילדות אצלנו ובחיפוש מצאנו נשק מתחת למיטה. אינני יודע אם ילדות אלה ידעו שאביהם מחזיק נשק מתחת למיטה, משום שהוא איש חמאס, או מקבל כסף. או שגם להן זאת הייתה הפתעה. הרבה יותר נעים לי לחשוב שמדובר על ילדות נחמדות עם שיער סוסי פוני מאשר לחשוב שהן היו מודעות לנשק שחבוי בביתם".

"האם קבלתם התראות שמשהו מן הסוג הזה עומד לקרות?"

חקי: "אנחנו קבלנו פקודה להיכנס לבית בלא לומר לנו מי נמצא שם. במקרה אחד אנחנו נכנסים באש, בהנחה שלא נמצאים שם אנשים בכלל או לא אנשים חפים.אחרי סריקות גילינו שם אדם שהיה פצוע. הוא ניפגע ביד ודימם, לא היה עליו נשק .החובש טיפל בו, תפר לו את היד ושם לו תחבושת.פינינו אותו לבית החולים בארץ.לאחר שתוחקר התברר שהוא המחבל אשר מלכד את כול הבית ליד. זה מה שקורה. חשבנו שהוא אזרח תמים שנפגע. לא חשבנו שהוא מחבל. הוא נראה היה מפוחד מאוד".

"ואילו ידעתם שהוא מחבל?"

"גם אילו ידענו שהאדם הפצוע הוא המחבל, הפקודה היא לטפל בו ואחר כך להעביר אותו לתחקור.זה חשוב גם מבחינת המודיעין וזה נובע גם משבועה לטפל באויב פצוע".

בשיחה אני מתייחס למה שקרוי "טוהר נשק" כמי שהיה פעם ביחידה לוחמת,הבעתי לא אחת את דעתי ש"טוהר נשק" הוא ההפך ממה שמקובל לחשוב. נשק טהור הוא נשק נקי משומן בפלנלית כדי שהכלי יפעל טוב יותר, ואם צריך אזי לפגוע באויב, אבל יש "מצפון טהור" ויש "טוהר מידות".

חקי מסכים אתי שאין טהור בנשק אבל גם לא מקובל עליו שלכך מתלווה שנאה. "בסביבה שלי, לא נתקלתי בדבר הזה שנאמר יורים לכל עבר כדי להרוג סתם ככה. בטלוויזיה הדברים אולי נראים ככה. זה עושה רעש גדול. אבל אני לא חשתי אצל החברה שלנו דבר כזה. אני יכול לומר שגם חברה שהם קיצונים בהשקפותיהם, כמו מתנחלים מסוימים שיש להם דעה חריפה נגד הפלשתינים. אולי הם לא רואים בהם שותפים לשלום, אבל לא עד כדי פגיעה מכוונת בהם משום שהם פלשתינים".

אני שואל את חקי איך הוא רואה את האופק, כאשר הלחימה תסתיים, מכול בחינה שהיא. על כך הוא משיב לי: "אני את דעתי, לא שיניתי. להפך בעקבות המלחמה בעזה דעתי זאת התחזקה. אני יודע שיש אנשים שבעקבות הפסקת האש הייתה להם תחושה של החמצה ושלא מיצינו את היכולת שלנו. ואני שואל איך אפשר למצות את היכולת. איך יודעים אם משיגים כול מה שרוצים. כולם נהרגים? אי-אפשר להגיע למצב כזה. בסוף צריך להידבר. או לעשות שלום אם הצדדים מוכנים לכך, או להגיע לאיזה הסכם. אנשים צריכים לדבר. כול מערכה שתהיה ארוכה ככול שתהיה לא יכולה לסיים את המאבק".

לפני הלחימה בעזה חקי חשב להיענות לפניית הצבא ולהאריך את שרותו. לא היה בכך איזה פיתוי חומרי. הוא מלא תפקיד מעניין והוא חש טוב בחברת אנשי היחידה. אביו היה מג"ד בשריון ואחיו המבוגר שרת ביחידה מובחרת. ככה שהוא גדל באווירה של "פייטרים". עכשיו הוא כנראה יסיים את שרות החובה. שאלתי אותו מה ההרגשה.

"בוודאי שככול אדם אני מייחל שילדיי לא יצטרכו יותר להילחם. אבל לי השרות היה חוויה. זאת בעיקר בגלל האנשים ששרתו אתי. אני יודע כי בסופו של דבר אנשים שרוצים למלא יעוד מגיעים למקומות אלה. מבחינתי זה מה שנתן טעם לשרות שלי, מעבר לחובה לשרת, אלה האנשים שהיו אתי.לכן לסכם למה שאני מתכוון. האנשים הטובים, בכול מקום וגם בצה"ל צריכים להגיע למקומות טובים ולעשות את מה שהם יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר.
לכן אם יהיה צורך שוב להילחם, נילחם. אבל אני מקווה שלא יהיה צורך. מלחמה היא אמצעי ולא מטרה".

כ"ווטראן" - חייל משוחרר ותיק - ששרת ביחידה לוחמת במלחמה הראשונה של המדינה, מלחמת העצמאות - אני מצדיע לך חקי, ומזדהה גם כמי ששרת בצה"ל אז - בתעודה המצורפת.

צבי גיל. טור'(מיל). 4170.