חוסן חברתי ולאומי הנם מושגים השגורים אצל מי שעוסק בחברה האזרחית בהקשר לביטחון לאומי. מהירות ההתאוששות של חברה שנפגעה, כמו במלחמה הנוכחית, מעידה על חוסנה וההפך. תא"ל (מיל) מאיר אלרן, ראש התוכנית לחקר החזית האזרחית במכון למחקרי ביטחון לאומי, ופרופ' ערן ישיב, שהוא ראש התוכנית לכלכלה וביטחון במכון למחקרי ביטחון לאומי דנו במאמרם שפורסם ב"דה מארקר" - "הניצחון האמתי הוא החוסן החברתי והלאומי" (17.8.14).
מאמרם דן בחברה הישראלית ובמיוחד בפריפריה הגאוגרפית
והכלכלית, אולם מילה אחת לא מצאתי בו על אוכלוסייה שהוזנחה על-ידי המדינה במלחמה זו והיא האוכלוסייה הבדואית בכלל והישובים הלא מוכרים בפרט. ולמי ששכח, בדואי-ישראלי מישוב לא מוכר שילם בחייו על הזנחה זו. הדבר חמור במיוחד באשר פורסם על הבאת מגוניות למשקים החקלאים בעוטף עזה, בעוד שלא שמענו על הבאתן לישובים הבדואים הלא מוכרים.
החוסן הלאומי בישראל אמור להיות מושתת על אזרחי ישראל כולם, ולא רק היהודים (זה לא מפליא שהמצב הוא כזה מאחר שהתפיסה הרווחת רואה ביהודים שגם נקראים ישראלים, את לאום המדינה שהיא כידוע גם יהודית וגם דמוקרטית).
במדינה שבה מקובל קיומו של לאום אזרחי, 20% מכלל אזרחי ישראל הם חלק אינטגרלי ממנו, שגם את חוסנו ניתן לבדוק.
