פרשת הדרכים של ערביי ישראל

מה שמפתיע אותי עוד יותר הוא הגידול בחוסר ההבנה על-רקע תהליכי ההקצנה שמתרחשים במקביל ברחוב הערבי בישראל, בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית. לדעתי, יש לתופעה שעליה הוא מצביע שלושה מקורות עקריים:

א. העוינות הערבית המתמשכת נגד ישראל – מדינת הלאום היהודי; ב. השינוי המתגלגל בעמדות הציבור הערבי בישראל שכולל: 1. חתרנות נגד מדינת הלאום היהודי במטרה לשנות את הגדרתה ואופייה, כחלק מהמאמצים הכלל-ערביים המתמשכים לחסל ישות מדינית זו, 2. ניסיון מתמשך להחזיק את "החבל בשני קצותיו – מצד אחד להיות אזרחי מדינת ישראל, ללא מרכיבי המחויבות והנאמנות למדינה כפי שהיא מוגדרת, ומצד שני הזדהות גוברת ומוחצנת עם אויבי המדינה, בין אם הם שייכים לעם הפלשתיני ובין אם לגורמים איסלאמיים טרוריסטים אחרים. ג. התעוררות האנטישמיות בעולם בשיתוף פעולה עם תנועות איסלאמיות קיצוניות.

שלושת הגורמים הללו הם איומים על מדינת ישראל ועל העם היהודי. ככל שהאיום נתפס כגדול יותר או חמור יותר, כל מי שנוטל חלק ביצירתו ובהמשכתו, נתפס כאויב מסוכן יותר.

במציאות עתירת איומים פועל המאוויים לאיתור בעלי ברית ולזיהוי גורמים שעשויים לסייע לו להתמודד בהצלחה עם האיום המתהווה. את יסודות הביטחון הוא מבסס על סולידריות מבית ועל בעלי-ברית חיצוניים. סולידריות היא תולדה של רמת הלכידות הפנימית, כשמשתנים עקריים המאפיינים אותה הם הזדהות עם המדינה ונכונות להרתם להגנתה ולהגנת האינטרסים החיוניים שלה, אמון במנהיגות הלאומית, תחושת שייכות, ושוויון כלכלי ואזרחי. ככל שערביי ישראל מתרחקים בפועל מביטויי סולידריות בשעות חרום, או נתפסים כמי שאינם סולידריים, הם הופכים יותר ויותר לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון.

תופעה ידועה היטב היא שאף שהציבור הישראלי חלוק בנושאים רבים, בתקופות חרום חילוקי דעות אלה ברובם המכריע מתגמדים והסולידריות הלאומית-אזרחית מתחזקת. כאשר תחלוף שעת החרום, יחזרו רוב הדברים לקדמותם עד אשר יימצא להם פתרון, אבל תחילה יש להתגונן ולהגן על הקיום. במציאות כזו נוצרות דה-פקטו שתי ישויות: "אנחנו" ו"הם"; אנחנו - אלה אנשי שלומנו, והם אלה האויבים, מי שתומך בהם ומי שמעמדו ונאמנותו מפוקפקים.

אם בעבר יכלה ישראל לראות בערביי ישראל גורם אתני שיש בו מיעוט נאמן, מיעוט זעיר שאיננו נאמן או נאמנותו מוטלת בספק, ורוב "שיושב על הגדר", מציאות זו משתנה במהירות. הקבוצות הערביות הרדיקליות משתפות פעולה עם גורמים יהודיים שהשקפות עולמם הפוסט-מודרניות או פוסט-ציוניות, מעמידות אותם במחנה האויבים או במחנה המסופקים.

בהבנת המכניזם של מערכת היחסים בין יהודים לערבים, שאינה שונה מהותית ממערכות יחסים בין רוב ומיעוט במקומות אחרים, יש להתחשב בעוד שלושה גורמים מרכזיים:

א. ערביים ישראל הם מיעוט בישראל אבל רוב גדול במרחב במזרח תיכוני.

ערביי ישראל הם אומנם מיעוט בישראל, אבל במרחב המזרח תיכוני, קונספטואלית ולא רק קונספטואלית, הם חלק מהרוב הערבי המאכלס את האזור. בעימותי עבר, עמדה ישראל לא פעם מול קואליציות שהורכבו מערביי ישראל ומערביי מדינות שכנות – מדינות העימות הישיר ומדינות מרוחקות יותר. בראיית הסיכון הכולל במציאות של עימות פעיל, מודעות זו חוזרת ומתעוררת כחלק מתודעת האיום ומשנה את הדימוי של ערביי ישראל בקונטקסט זה.

לכן, ככל שהם מחצינים את הניגוד בינם לבין מדינת ישראל היהודית (ציונית) דווקא בשעת חרום, פרספציה זו הולכת ומתחזקת, והיחס אליהם מושפע מכך בין אם נרצה ובים אם לאו. אמת ידועה היא שאויב מוכר ומוצהר מהווה איום חמור ומפחיד פחות מאויב "בוגדני" - גייס חמישי שמגלה את פרצופו האמיתי בשעת מבחן, בהפתעה ומתוך שהונה את הסביבה בה חי לחשוב, שהוא בן-ברית ולא איום. "הפתעה אסטרטגית" מסוג זה עשויה בהחלט להתפתח גם לשנאה, בגלל מרכיב הבגידה או הפגיעה באמון שמתלווה אליו.

ב. השפעות השואה והרקע ההיסטורי.

במדינת ישראל חיים עדיין כ-170,000 ניצולי שואה [2], ועוד כמיליון איש ויותר [3] שהם צאצאים מדור ראשון ושני של ניצולי השואה הנ"ל ושל אחרים שכבר אינם איתנו, אבל השפעתם שרירה וקיימת. בממוצע, כל בית יהודי בישראל קשור קשר ישיר או קשר קרוב לניצול או ניצולי שואה, מושפע מאירועיה או מהסיפורים האישיים עליה ועל תוצאותיה, ומן הלקחים שמתלווים לאופן בו התפתחה ובו הפתיעה את העם היהודי והשמידה שליש ממנו.

אין לערבים בישראל שום ניסיון או דימוי בעל משמעות דומה, אבל אין הם יכולים להתעלם מעובדה זו. נסיונם לדמות את כשלונם במלחמת השחרור 1948-9 ל"נכבה" (שואה), בעיני רוב היהודים המכירים את מהות השואה הוא שקר גס. מדינת ישראל קמה בין היתר בכדי לספק לעם היהודי כלים להגן על עצמו מפני שואה חדשה, וכל מי או מה שמנסה לאיים על יכולת זו או על צדקתה, הופך אוטומטית לבעל כוונות שליליות ולאויב בכוח אם לא בפועל.

השואה היא גולת כותרת של ניסיון הזוועה ההיסטורי של השמדת יהודי אירופה וצפון אפריקה, אבל יש ניסיונות רבים אחרים שטמונים בזכרון הלאומי הקולקטיבי של העם היהודי ומשפיעים על התנהגותו ועל שיפוטו, וחלק מהם קשורים גם לתוקפנות הערבית המתמשכת נגד ישראל מאז קמה ונהייתה למדינה ריבונית.

ג. מגבלות הסבלנות וכושר הספיגה.

אני זוכר היטב, למרות שהייתי נער צעיר בן 10 לערך, את מועד סיום מלחמת העצמאות בהסכמי הפסקת האש של רודוס (מרס 1949), ואת האווירה ששררה אז בארץ. מדינת-ישראל אך זה נולדה וכבר הספיקה לאבד למעלה מ-6,000 איש (כ-1% מהאוכלוסייה, שווה-ערך ליותר מ-60,000 איש כיום!!), חללים, במלחמה קשה מול חמש מדינות ערביות תוקפניות בעימות ישיר, אחרות בסיוע כזה או אחר וערב-רב של כנופיות מקומיות שקמו עליה לכלותה. את הכשלון שנחלו הערבים במלחמה, הם החליפו בחרם עם המדינה היהודית, באיומים ב"סיבוב שני", בטרור לאורך הגבולות, ובהמשך בהתנכלות ליהודים במוסדות בינלאומיים ואחרים, ואפילו בברית עם הקומוניזם הבינלאומי (לאחר הברית של המופתי עם הנאצים במלחמת העולם השנייה) – הכל במטרה למחוק את מדינת היהודים מהמפה.

הם אינם יכולים להתכחש לעובדות אלה, גם אם הן אינן נוחות ואינן עולות בקנה אחד עם נרטיב "המסכנים" הנוכחי שלהם. אף על-פי כן, לא הייתה בישראל שנאה לערבים. מערכת החינוך הישראלית מעולם לא חינכה לשנאה בדומה למערכת החינוך הערבית והפלשתינית. כך נמשך המצב עשרות שנים וישראל בלעה והבליגה. במשך כל אותן שנים, עיצבו הערבים – פלשתינים ולא פלשתינים, פעם אחר פעם, מדיניות שמטרתה הייתה תמיד וגם כיום היא כזו – השמדת מדינת היהודים.

מדיניות זו קיבלה שמות שונים ולבשה פנים שונות וידועה כיום "כתורת השלבים". כל עוד היו אלה איומים חיצוניים, צבאיים, כלכליים, מדיניים - התמודדה עימם מדינת ישראל, וגם כאשר נעשו מהלכים כאלה על-ידי המדינות הערביות בשיתוף עם נציגות פלשתינית באיו"ש ועזה, עדיין הבליגה ישראל. להתנהלות החיצונית הייתה השפעה מינורית על ערביי ישראל והיחס אליהם.
נכון, ישראל לא מצתה את אפשרויות השוויון הכלכלי והאזרחי כלפי ערביי ישראל, בחלק מהמקרים בגלל התנהלות הערבים עצמם ובאחרים בגלל מחדלי המדינה. אבל היא נהגה באותו אופן גם כלפי מאות אלפים של יהודים ותיקים וחדשים, כולם אזרחים שווי-זכויות.

בהתנהלות זו כלפי הערבים לא הייתה שנאה. אולם במקביל ככל שגברה קולניות תלונותיהם "היחודיות", גברה התרעומת והספקנות לגבי כוונותיהם על-רקע אי-רצונם להשתלב באופן מלא במדינה - לא רק בתביעתם לזכויות אלא גם ובעיקר בהתחמקותם מהשתתפות בנשיאה בנטל החובות. אלמלא הדמיון המדהים בין המגזר החרדי למגזר הערבי, צריך היה להמציא את המגזר החרדי בכדי להוכיח דה-פקטו את הדימיון המפליג ביחס המדינה הדומה לשני ממגזרים אלה. אינני מעריך כאן אם ביחס זה טוב פעלה המדינה או רע בשני המקרים. הבדל מהותי אחד היה בין שני המגזרים בכל זאת – החרדים מעולם לא רצחו יהודים!!

בהשראת המנהיגות הערבית הפוליטית והמקומית, התפתחה בהדרגה מציאות שבה עוסקים יותר ויותר גורמים במגזר בהאשמת המדינה באפליתו בצדק או שלא בצדק, כאן האמת כבר אינה חשובה, כאן חשוב הנרטיב, מדומיין ככל שיהיה - כשהאשמה זו משמשת תירוץ להתבדלות גדלה והולכת. ההאשמות שהתחילו על-רקע חברתי-כלכלי, נווטו עד מהרה לבידול על-רקע פוליטי-לאומי-אתני, בגלל הקצנת המגזר.

ובמקום לעסוק בביטול האפליה ככל שהיא קיימת, פיתח המגזר הערבי "תורת קיום בצוותא" שבה הוא מחזיק באזרחות ישראלית כי זה נוח, ובמקביל הוא משתמט מקיום חובות אזרח במדינת ישראל, בטענה שהוא רוצה באזרחות של מדינה שהגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית אבל אינו מרגיש חלק ממנה ולכן הוא רשאי וזכאי:

א. להזדהות עם אויביה, ב. לחתור תחתיה במטרה לשנות את אופייה, ג. להתבדל מעשית וטריטוריאלית כהכנה ליום שבו יוכל יחד עם אויבים מבחוץ, להשתלט עליה ולהפוך אותה לישות מדינית אחרת – כאן החל מיתר הסובלנות היהודית לפקוע [4]. כאן החלו חלקים במגזר הערבי להפוך לגייס חמישי בתוך מדינת ישראל, וכאן התחיל המגזר הערבי לסכן את מעמדו כאזרחים נאמנים של המדינה, ואזרחים שאינם נאמנים, אינם יכולים ואינם צריכים להיות אזרחים.

מאז קיבלה ישראל את עצמאותה, היא נתונה תחת איום קבוע מצד שכנותיה: איום צבאי לרבות טרור, מדיני, כלכלי ואחר. היא נתונה גם בסכנה של חתרנות פנימית שלאחרונה הולכת וגוברת, וראינו ביטויים טיפוסיים לא מעטים לחתרנות זו ובכללם: א. במהומות אוקטובר 2000, ב. באינתיפאדה השנייה, ג. במהומות שהתחוללו בדרך כלל בסמוך למבצעים שלאחר מלחמת לבנון השנייה, ד. אלימות אישית, מקרי ריגול, מקרי סיוע למפגעים מבחוץ ועוד. מי שמאוים בכל כך הרבה ערוצים במשך כל כך הרבה שנים, אינו יכול להתעלם מקיומו ומתוקפו המתמשך של האיום הפנימי הבסיסי.

ודאי שהיו ניסיונות להידברות ולהתפשרות, אבל כולם כשלו. כשלים אלה, על פניהם הם נטולי הסבר רציונאלי, למעט רצון לשמר את הסכסוך עד לרגע שהנסיבות יאפשרו הכרעה בדרך כזו או אחרת לטובת הערבים. תובנה כזו מחמירה את תחושת האיום, ומגדילה את חוסר האמון ברשות הפלשתינית ובכוונותיה האמיתיות. החמאס והארגונים הקיצוניים האחרים החוסים בצילו, אינם זקוקים להסוואה. הם אומרים במפורש מה כוונותיהם, ומי שאינו מוכן להאזין להם או פוטר אותם במועל יד של זלזול כאילו אין הם יודעים מה רצונם ולאן הם חותרים, מועד לכשל אסטרטגי נוסח מלחמת יום הכיפורים.

כאשר ערביי ישראל בוחרים לא להבין עובדות ברורות אלה, בוחרים להתעלם ביודעין ובמופגן מהעובדה שלהחזיק באזרחות ישראלית ובו בזמן לתת ביטוי מפורש ולעיתים קרובות אפילו אלים של תמיכה באויבי ישראל, כבר אינם צביעות הם כבר על סף חוסר נאמנות ובגידה, ולכן אינם מתקבלים על הדעת בשום מדינה נורמלית. ברור שמול מציאות כזו, הסובלנות היהודית תלך ותתכרסם וכרסום זה יבוא לידי ביטוי גם בקריאות לתגובה חריפה לא רק נגד האויבים המבצעים את הפשעים, דוגמת חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, אלא גם נגד מי שתומך, בהם מצדיק אותם ומנסה להגן עליהם; עברנו את גבול הסבלנות החד-צדדית; מעתה פועל "עקרון ההדדיות" – או שמישבים מחלוקות בדיבורים או שמישבים אותן באלימות, אבל לא עוד סולם אחד ליהודים וסולם אחר לערבים.

חתירה לפורר את המדינה מבפנים, או לשנות את אופייה היהודי, אינה באה בחשבון. שתיקת הרחוב הערבי לנוכח אלה – מפתחת ומעצימה את תהום חוסר-האמון בין שני המגזרים, יהודי וערבי.

ולכן אף על-פי שבפועל עוסקים בחתרנות קבוצות ערביות קטנות יחסית, אבל קולניות, רעשיות והפגנתיות, ובתגובות המתלהמות בצד היהודי קבוצות יהודיות קטנות וצעקניות וונדליות, הבעיה כבר אינה חופש הדיבור. הבעיה עתה היא הדימוי של האופי החתרני של ההתנהגות הערבית, הדיבורים המתלהמים, המעשים והמחדלים כשערבים מברכים על רצח יהודים, הקריאה לגרום להם להרגיש אותו דבר היא אולי לא פוליטיקלי קורקט, אבל לא בלתי מובנת; די אם נסתכל במה שקורה היום באירופה ובשקט "המוֹפתי" של ערביי ישראל מול התרחשויות אלה, בכדי להבין שמי שבוחר להדמות לאויב, אל יתפלא אם בסופו של דבר ישכנע שהוא אכן אויב.

אין ספק שלערביי ישראל הזכות לשמור על קשר וסימפתיה עם עמם או משפחותיהם גם מחוץ לישראל, אבל במסגרת החוק. ומאידך-גיסא הם אינם יכולים להיות אזרחי ישראל, ולהשתתף עם גורמים שאינן אזרחי ישראל בפעילות נגדה, פעילות שמנוגדת למדיניות המוצהרת של הממשלה הנבחרת בישראל; מצב כזה כאמור גובל בבגידה, במיוחד בשעת חרום.

אני מציע לזוהיר בהלול לעשות בדק בית בדרך חשיבתו, ולהבין שיחסי יהודים וערבים בישראל מושפעים בין היתר גם מיחסי הערבים מול היהודים כאן ובמקומות אחרים. יהודי ישראל ספגו מספיק שנאה והתנכלויות משכניהם הערבים, ולא השיבו להם במשך זמן רב כגמולם. נסיונו להשוות את הקריאות לנקמה בערבים על-רקע אירועי העימות היהודיים ערבים - שהתחילו כאן תמיד בהשראת הערבית או ביוזמתם המעשית - לאנטישמיות של אירופה שהולידה רצח של ששה מיליון יהודים ומנסה, בתמיכה ערבית, לחזור על התרגיל פעם נוספת, (שבינתיים לא הגיע לעוצמה מלאה), היא שטות גמורה, חוסר הבנה ואינני רוצה לומר צביעות פופוליסטית לשמה.

התנועה הציונית וישראל הציונית, לא קיבלו כפשוטו את ה"לאו" הערבי לקיומה של מדינת לאום יהודית בארץ-ישראל, למן חידוש ההתישבות בארץ בשלהי המאה ה- 19, ולא תקבל אותו גם בעתיד. ומאידך-גיסא, תמיד הייתה מוכנה לפשרה הוגנת, אך לא לכניעה.

בגלל כפל הלשון וריבוי הדוברים המתחלפים, עד לרגע זה לא ברור עד כמה מוכנים הערבים לפשרה הוגנת והשלמה. הוויכוח בין שתי התנועות הלאומיות אינו על ארץ-ישראל המערבית אלא על השטח שנמסר לבריטניה כמנדט לצורך חלוקתו ההוגנת בין תנועה לאומית יהודית לבין תנועה לאומית ערבית. ישראל הוא השם שבחרה התנועה הציונית למדינה היהודית. הערבים יבחרו את שלהם כרצונם. על ההסדרים ההדדיים צריך להתנהל מו"מ שיוצא מנקודת מוצא שאף אחד מהצדדים אינו כופר בזכויות היסוד של האחר, שאם לא כן, אין על מה לדון. ללא פשרה הוגנת, אפשר לחיות זה לצד זה ולא זה עם זה, והמציאות תוכתב ע"י מאזני-כוחות, ויש בעולם דוגמאות לא מעטות לכך, אפילו בקפריסין שכנתנו.

עבור ערביי ישראל פרוש הדבר הוא לבחור להשאר אזרחים ישראלים נאמנים ושווי זכויות-אזרח כיחידים במדינת הלאום היהודי, או להצטרף לאחיהם מעבר לגבול באשר הם.

הערות פרטניות לחלק מהדברים בכתבה שבהערה מס' 1;
בתלונה של זוהיר על הסטטוס שכתב סטודנט במכללת עמק יזרעאל שבו קרא להחרים אותו בעקבות "צוק איתן" (וכנראה גם בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים מגוש עציון) הוא רואה פגיעה חמורה בו כאזרח ישראלי, אבל בעובדה שכאן בישראל קוראים ערבים ובכלל חברי כנסת להחרים את ישראל את מוסדותיה ומאות אלפים של ישראלים שיושבים ביהודה ושומרון הוא רואה מציאות סבירה – האמנם? ובאירופה מפגינים ערבים חלקם פלשתינים וחלקם אחרים ומוסלמים נגד ישראל וקוראים להחרימה ולהשמידה, אף על-פי שהם אינם יודעים מה באמת מתרחש כאן, הוא רואה מציאות סבירה – האמנם?

בעובדה שהרשות הפלשתינית שחייבת לישראל מיליארדי שקלים, פועלים להחרמת תוצרת ישראלית, הוא רואה מציאות סבירה - האמנם? ובעובדה שהוא ומאות אלפים ערבים ישראלים אחרים, אזרחי המדינה, ממלאים פיהם מים הוא רואה מציאות סבירה – האמנם? ואם לא כך, מדוע הם ממלאים פיהם מים? האם הוא אינו רואה את הניגוד בין תלונתו לבין התנהגותו והתנהגות אזרחים ערבים אחרים כאשר מדינתם נמצאת תחת התקפה – האם הוא מזדהה עם התקפה זו?! אינני תומך בקריאה להחרימו אבל "שתיקת הכבשים" שלו ושל מתלוננים רבים אחרים, מפריעה לי לא פחות.

חנין זועבי, מאידך-גיסא, צריכה הייתה להזרק מהכנסת כבר מזמן. היא פרובוקטורית מקצועית שאין מקומה בחיים הציבוריים שלנו. הוא מזיקה ליהודים ולערבים כאחד. האם חשב זוהיר לתת ביטוי פומבי לעובדה זו, או שאולי הוא אינו חושב שהיא מחרחרת ריבים סדרתית? לטעמי מי שמזדהה עימה, כבר אינו יכול להחשב אפילו כניטרלי.

אי-אפשר לשבת כל הזמן על הגדר. מי שיושב על הגדר סופו שהוא אינו נמצא "כאן" וגם אינו נמצא "שם", או שבאופן מקרי ובלתי צפוי הוא נופל לכאן או לשם. אין שום צורך או הצדקה לחבר בין מדינה יהודית לתקציב חינוך במוסד חינוך ממלכתי ערבי. מדינה יהודית היא הגדרת זהות מהותית שאין מקום להרהר או לערער עליה, כשם שאין מקום להרהר או לערער על מוסלמיותו של בהלול. אי-צדק חלוקתי הוא בעיה חברתית- כלכלית שאפשר וצריך לטפל בה ולפתור אותה, אחת מיני בעיות רבות שאינן נוגעות אך ורק למגזר הערבי ככזה. החיבור בין מין לשאינו מינו הוא בלבול חושים, עיוורון קוגניטיבי או העמדת פנים מתחסדת.

שליחת ביתו ללמוד בבי"ס יהודי היא מחווה נאה ללא כל ספק, של ניסיון אישי לחיים משותפים בשלום. אבל איננו עוסקים בסוגיה אישית (פרסונלית) וסוגיות חברתיות ולאומיות אינן אנלוגיות תמיד לסוגיות אישיות. יהדות אינה איסלאם ואינה פלשתיניות ואין אפשרות לגזור גזרות שוות בין זו לאלו, כשם שאין יסוד להשוואה בין תפוחים לפרחים – כל זן ועולמו. יהודי שרוצה לשמר את יהדותו זקוק לשלימות יהודית שמתגלמת בדת, במולדת ובתרבות והיסטוריה לאומית יהודית. לעם שהיה מפוזר בעולם במשך 2000 שנה, דרושים לפחות מספר דורות בכדי לשקם או לבנות מחדש את זהותו, לגשר על פערים של זמן ומרום ולהחזיר עצמו לרלוונטיות של המודרנה, כיהודי ולא כמשהו אחר. הבעיה אינה במיעוט הקיצוני הקטן יחסית שפועל להצית את האוירה, הבעיה היא ברוב השותק. השתיקה היא ששמה על הרוב את סימן השאלה – הלנו הוא או לצרינו? הוא מסכים עם המיעוט או מסתייג ממנו? היכן יתיצב הרוב הזה ביום פקודה – איתנו או נגדנו?!

במדינה הנתונה במלחמה, לא עת היא להפגין את "האהבה היתרה לדמוקרטיה", באמצעות הזדהות אלימה וקנטרנית עם מי שיורים טילים על המדינה ומאיימים עליה באופנים רבים אחרים; זה הזמן להפגין בדיוק את ההפך. אם זוהיר אינו מבין זאת, אני סבור שהבעיה היא אצלו ולא אצל היהודים שעליהם הוא קובל. ואני אומר זאת בהכללה ואינני מתעלם מהאפשרות שיש יוצאים מן הכלל לכאן או לכאן. היהודים למדו בהיסטוריה שלהם שעורים קשים מאוד על שעטו לחשוב ששכניהם, איתם חיו במשך שנים ולעיתים דורות בשלום או בדו-קיום, הם גם ידידיהם. "מוות לערבים" נולד כתגובה ל"אדבח אל –יהוד", ולא להפך!!

במקום "לשחק" פעם אחר פעם את תפקיד הנעלבים הסדרתיים, מוטב היה לערביי ישראל לקחת דוגמה מקבוצות מיעוט אחרות בישראל, שגם חבריהן אזרחים שווי-זכויות וחובות, כגון "האתיופים", "הרוסים", יוצאי "חבר המדינות" שאינם מרוסיה, קבוצות עולים אחרות ואפילו החרדים לאחרונה, למדו להסתגל ולתפקד במציאות הישראלית ולשפר באופן משמעותי את מצבם.

נכון לא הכל פתור גם עבורם, אבל הם עוסקים בעשייה ובהסתגלות ולא בהעלבות סדרתית גרידא. ובאותו קונטקסט עצמו חייבים להזכיר שאף מגזר בישראל לא השיג לגיטימציה לעצמו או שיקום כלכלי או השתלבות חברתית ופוליטית בזכות סרבנות, שלילה ארוגנטית של המדינה או הזדהות עם מטרות זרות למטרות הלאומיות של ישראל. עד כה זה ההבדל העקרי בין התנהלות המגזר הערבי המוסלמי לבין כל מגזרי המיעוט האחרים; בקורת – כן, אנטי- לא! העובדה שיש להבדל זה השלכות ברורות על מעמדם ולאחרונה גם על תחושתם, צריכה ללמדם משהו.

לאור דבריו של זוהיר, שתואמים דברים של דוברים ערבים אחרים, השאלה האמיתית היא עד כמה הם מוכנים ללמוד ולהפנים (כמיעוט) לעומת כמה הם חותרים לשנות את כולם ואת הכל בכדי שיתאימו להם ולרצונותיהם. אני מעיז להבטיחם שרצונם זה לא יתממש. אם ימשיכו בדרך הדווקאית והלעומתית, ימשיכו להכשל ואין זה משנה איזה "פרצוף מסכן" יציגו בתקשורת בכל פעם שהנושא יעלה לדיון ציבורי. מה שקובע ויקבע את מעמדם ומצבם הוא בעיקר מה שהם עושים ופועלים והדרך בה הם עושים זאת, ולא מה שהם אומרים למיקרופונים, וכבר למדנו שקיים פער גדול בין שני הדברים.

אני יכול להמשיך בנקל ולהזים במלואו כמעט כל אחד מהטיעונים שמביא נוריאל במאמר בשמו של זוהיר, ולהראות שזוהיר טועה בהבנת המציאות לאורך כל הדרך. הוא טועה בהנבת ההבדל הענקי בין מצבו כאן למצבם של יהודים בגלות, גם כאשר מתקיימים עימותים שבוודאי היה עדיף בלעדיהם.

הוא אפילו לא מבחין שמי שמתפרע ברחובות נגד יהודים וקורא לכך הפגנות דמוקרטיות, אלה ערבים קיצוניים ששואבים את השראתם מאירועי יהודה ושומרון ומבקשים להעתיקם לכאן. (וכן, אני מבחין בהבדלי הסיטואציות שבין שני מקומות אלה; האם גם זוהיר מבחין בכך?!) הם תמיד אלה שמניעים את המעבר מדיבורים לשימוש באלימות. גם באירופה ובמקומות אחרים בעולם סדר הדברים הוא זה.

מבצע "צוק איתן" התחיל כזכור כאשר הצעתו של ראש הממשלה נתניהו לקיים שקט תמורת שקט, נדחתה על הסף. והיא נדחתה לא משום שחמאס ביקש לחיות בשקט ובשלום ולא ניתן לו. היא נדחתה משום שחמאס ביקש להמשיך ולהתחמש כדי לתקוף...ומי שמספר לי שזה בגלל הכיבוש משקר. בעזה אין כובשים, וההסגר המוטל עליה הוא תוצאה של התוקפנות החמאסית, ובא למנוע ממנו התחמשות. אילו הסכים לפרוז (דהיינו: מוותר על השימוש בטרור), היה הסגר מוסר כבר מזמן.

ברור שיש אי-הסכמה בין ישראל לפלשתינים; האם פרוש הדבר הוא שתמיד נשתוק או נבליג כשיתקפו אותנו? כך מבין בהלול את המציאות?!

כשם ש"תג מחיר" היה תגובה – לעיתים חריגה – לתוקפנות הערבית בתחומי איו"ש מול התושבים היהודים, אבל גם בתחומי הקו הירוק, בגניבות, בהשחתה, בתקיפות שהגיעו עד רצח אזרחים ובכללם ילדים מתוך כוונה תחילה עוד, גם תגובות אחרות שעליהם מתלוננים כיום ערביי ישראל, הם תולדה של זרא מהתנהגותם התוקפנית והארוגנטית – זועבי, זחלקה, טיבי ואחרים הם ביטוי אוטנטי לאופן ולסגנון. אין בנמצא "מלתעות טרנספר", כפי שמכנה זאת בהלול, אלא דרכי התגוננות מפני מלחמה יזומה מבית ואיומי השמדה. ואם צרכי ההתגוננות יחריפו עד כדי כך שיתחייב טרנספר – יהיה טרנספר; כדור היחסים היה בעבר בידי הערבים ונותר בידיהם גם כיום. כשם שבעבר הייתה השנאה לערבים נדירה במקומותינו, להערכתי גם כיום לא השתנה מצב זה באופן יוצא דופן. אבל יש בהחלט הרבה פחות סובלנות לגחמותיהם, ובצדק. ובמידה שיש כיום שנאה גדולה יותר לערבים, הם בעיקר אלה שהולידו אותה ומלבים אותה.

1 נוריאל יהודה, "הקריאות לנקמה בערבים זו אנטישמיות כמו שהיהודים חוו באירופה. איך אפשרית הסתה כל כך פושעת כלפי ציבור ששותק ולא מסית?", ידיעות אחרונות-7 לילות, 8.8.814, עמ' 16.

2 אינטרנט, [קישור]

3 על-פי אומדן.

4 לדעתי, הסכמי אוסלו היו בין הגורמים העיקריים שדחפו התפתחות זו, על-רקע הציפיה שהסכמים אלה יולידו מדינה פלשתינית בשכנות בלית-נסבלת לישראל ולקבוצה הערבית הגדולה ביותר שבה – המשולש – חיזקו את הגישה שביטאה תמיד תורת השלבים. דיון בסוגיה זו יהיה מעבר להיקף מאמר זה, אבל חשבתי שיהיה נכון לומר שגם ערעור היחסים הפנימיים בין יהודים לערבים בישראל, שאב תעצומות מההסכם הנואל ההוא. ובכדי למנוע עימות אלים שתוצאתו תהיה הכרעה בכוח בין התנועות הלאומיות הניצות על ארץ ישראל, מוטב לזנוח נתיב זה, ולנסות דרכים חלופיות, כגון פדרציה ירדנית-פלשתינית.