ישראל מצויה בין אויבים רבים, חלקם בעלי עוצמה צבאית וחלקם עוצמה צבאית מופחתת. בטווח הקרוב הנושק לגבול מצויות מדינות כמו סוריה, שאמנם עסוקה בדיכוי המתנגדים לשלטון, אולם בכל רגע הגלגל יכול להתהפך.
לאחרונה נוסף גורם נוסף בלתי ידוע ובלתי מפוענח עד רגע זה והוא החליפות האיסלמאית או דאעש בקצור שהיא ארגון טרור ההולך ומשתלט על חלקי מדינות במזרח התיכון ולוטש עיניו גם לישראל, שלא לדבר על החיזבאללה בלבנון שרק ממתין לרגע הנאות על-מנת לירות את ארסנל הטילים שצבר;
החמאס, שהוא ארגון טרור בעל מדינה משלו המצוי איתנו במערכה כבדה שהולכת והופכת למלחמת התשה לא סימפטית ובה נעסוק בהמשך.
במעגל השני אבל העוצמתי יותר נמצאת אירן שהינה על סף יצור פצצות אטום והיא מצהירה חזור והצהר על כונתה להשמיד את מדינת ישראל.
למשןואה זו נוסף גורם חדש והיא טורקיה שאמנם בשלב זה מממנת את הטרור על-מנת שיפגע במדינת ישראל עד להשמדתה אולם במקביל הייתה מוכנה לשלוח אניות מלחמה לליווי אונית טרור לפריצת המצור מעל עזה.
מתוך כל הגורמים הללו החמאס הוא החלש ביותר מבחינת אמצעיו, החזון שלו שירי הרקטות יביא לו הצלחה גדולה ביותר לעומת כוחו היחסי התנפץ אל מול כיפת ברזל ואז הוא חזר לשימוש מסיבי בפצמרים מתוך כונה ללחוץ על ישראל שתסכים לתת לו השגים מדיניים. אולם ישראל מסרבת.
בראייה אסטרטגית כל יום שעובר מבלי הכרעה או הסדרה גורם לישראל נזק במישור הצבאי, התודעתי, הכלכלי והחברתי ובבוא יום פקודה שאיננו יודעים מתי יגיע, ניכנס בצורה פחות טובה והמשמעות היא רצון של כל הגודמים מסביב לקחת חלק בעוגת המבצעים נגדנו.
נקודת ציון לכך אפשר לראות בזה שנסראללה שישב כל הזמן במקלט ולא העז לצאת קיבל אומץ ונשא כבר שני נאומים מחוץ לבונקר ואף הרשה לעצמו לצאת לצורך קבלת טיפולים רפואים.
ולכן היתמשכות המערכה פוגעת בנו אסטרטגית, דבר המחייב סיום המערכה באופן מיידי וזה יכול להעשות על-ידי פשיטות מהירות לריכוזי מפקדי ומנהיגי החמאס שליפתם והוצאתם למדינת ישראל ראה השפעת החיסולים הממוקדים של
מוחמד דף ושלושת בכירי החמאס בעזה ואי הסדר שנוצר בעקבות זאת.
