הידעתם - בתקשורת בשפה הרוסית בארץ קוראים למשרד החינוך "משרד ההשכלה". עושים זאת לא בזדון או בטעות אלא ביודעין כי אם לתרגם לרוסית מילה במילה זה ישמע נורא ואיום. לדעתי אין צורך "לתקן" את הטעות כי הכינוי הרוסי למשרד הוא נכון יותר. מדויק יותר. תפקידו של בית הספר הממלכתי - להשכיל ולא לחנך.
עם תחילת שנת הלימודים החדשה אני שולח את ברכתי למורים שלנו ושוב מזכיר להם (ברוב המקרים - להן) כמה דברים בסיסיים הנוגעים להוראה. הממשלה (שמשרד "החינוך" חלק ממנה) לא יכולה להיות המחנכת של התלמידים. בבתי ספר אזרחים מקבלים השכלה, ואת החינוך מקבלים בבית, מההורים. אולי גם מהסופרים, מההצגות - אותם בוחרים עבורם בשלב הראשון (והקריטי) שוב הוריהם - ולא מחנכת הכיתה.
אם לא נפנים את העיקרון, גם בשנת הלימודים הזאת ניחשף לפרשות מכוערות כגון אלה שהתרחשו בעבר. בו ניזכר בשערורייה מפברואר 2010. תלמידת התיכון על שם
יצחק רבין בכפר סבא התלוננה בפני אמהּ כי מורה לספרות מכריחה אותה ללמוד שיריה של יונה וולך ולדון בכיתה. זה הביך אותה כיון שבשירים שלה מוזכרים איברי המין של זכר ונקבה. מנהל בית הספר אליו פנתה האם ניסה להשפיע על המורה - היא בתורה התלוננה לערכאה הגבוהה ביותר בישראל בתחומים הרוחניים - ל
עיתון הארץ, אשר מיד הקדיש לפרשה מאמר מערכת בו הסביר לאם ולביתה החצופה שתלמידה חייבת ללמוד את השירים של יונה וולך, ושרק מורים בישראל מחליטים מה על תלמידים ללמוד ולא ההורים הברבריים הלא תרבותיים. זאת ועוד:
קרן נויבך מרשת ב' הקדישה שעה לנושא, הביעה חוות דעת של מומחים שגם הסבירו לעם היושב בציון שזאת הפריבילגיה של המורה להחליט, איזה שירים לסנן בכיתה. והוסיפה שיצירתה המופתית של וולך בה היא מבקשת לגעת באיבר המין שלה בתפילין על-מנת שתגיע לסיפוק מיני - זאת אומנות במיטבה. בסוף התלמידה נאלצה לעבור לבית ספר אחר כי חבריה בכיתה רדפו אחריה וכינו אותה "המלשינה".
כתבתי מאמר בנושא בו הסברתי את עמדתי השונה מעמדת הגברת נויבך ומערכת העיתון. המאמר פורסם בשפה הרוסית, לכן לא יכול להפנות אליו את קוראי העברית. כתבתי בו: כשמורה מציעה לקרוא ולדון ברבים בשירים בהם יש המילים המתחילות באותיות ז' וק' - היא חייבת לקחת בחשבון את רגשותיה של הנערה; ייתכן מאוד שבאותה הכיתה בספסל הקרוב יושב נער כלפיו יש אצל הנערה רגשות מיוחדים (מי מאתנו לא היה מאוהב בגיל המקסים הזה?) היא מסמיקה בנוכחותו, היא בלילות חולמת עליו, היא מוארת בכול פעם שהיא שומעת את קולו מרחוק - והמורה מבקשת ממנה להשמיע מילים גסות שכתבה משוררת ממורמרת. יש נושאים שעליהם רק נערה עצמה (והנער עצמו) רשאים להחליט האם רוצים לדבר עליהם, ואם כן - אז עם מי ומתי. זוהי זכותם הקדושה - ובמקרה הזה העיתון והמגישה התעלמו מכך לגמרי.
בפברואר 2014, בדיוק כעבור 4 שנים, פרצה פרשה דומה של המורה אדם ורטה אשר בתיכון בקריית טבעון חינך את הכיתה בהתאם לדעותיו לפיהן צה"ל הוא צבא לא מוסרי בעליל. וכשנתקל באי-הסכמה מצד התלמידה - הוציא אותה מהכיתה (לפרשה זאת התייחסתי כבר בעברית, המאמר שלי פורסם כאן).
תפקידו של מורה לא להשתיל במוחו של תלמיד את דעותיו - צודקות ככול שיהיו מבחינתו, אלא ללמד את הילדים לשפוט באופן עצמאי ולהפנים ערכים דמוקרטיים. למשל אתה רוצה להקנות לתלמידים את עיקרון הסובלנות - משיגים זאת על-ידי הפגנת סובלנות ומתן דוגמה אישית. כמוציאים מהכיתה תלמידה אשר משמיעה דעות שסותרות את דעות המורה - נתינת דוגמה לחוסר סובלנות. תלמדו את תלמידים לא לפחד ממתמטיקה, תרביצו להם פיסיקה, כימיה, שפות, אבל תשאירו את נשמותיהם להורים שלהם. אנחנו לא צריכים שכל שנה יצא משערי בתי ספר צבא של צעירים שפוטי הארץ וקרן ונויבך. אנחנו רוצים להמשיך ולחיות בחברה רב-גונית שבה יש מקום גם ליונה וולך - אבל גם למשוררים שצניעות היא נר לרגליהם.
אני חוזר ואומר: מורים יקרים, זכרו תמיד - המשפחה לא הוקמה כדי לשרת יעדים של ממשלה, אלא הממשלה והפרלמנט הוקמו כדי לשרת את המשפחות. לכן רק העם מחליט איזו שירה תילמד, ואיזה ערכים. לא המדינה (הממשלה, הפרלמנט) אמונים על חינוך העם, להפך - משימתו וחובתו של העם לחנך את נבחריו, שריו, ואת מנהיגיו. חשוב לזכור זאת ביחוד במדינה כמו שלנו שבה התקשורת הכוחנית והחד-צדדית מכתיבה את טעמה בהרבה תחומים.
