מדדי האושר וסקרים שונים מצביעים על כך שהישראלי הממוצע הוא בין האזרחים המאושרים בעולם. לקרוא סקרים כאלה ולאחר מכן לקרוא ולראות את המוצג באמצעי התקשורת, ממחיש לך כאילו אתה חי בשני עולמות נפרדים... האחד עולם האמת והשני, מה לעשות - עולם השקר.
מידי פעם אנו שואלים כיצד יכולים יוצרים בתקשורת, לצייר את ישראל בצבעים שחורים משחור, ליצור תמונה שונה כל כך מן המציאות. בו-זמנית אנו גם משקיעים מאמץ ניכר לשכוח, בחיי היומיום "מציאות" מדומה זו. אלא שבתקשורת מזכירים לנו אותה, שוב ושוב. צבעי האבל האלה הם כאן במדיה שלנו, והם גם שם במדיה שבחו"ל.
השבוע האחרון סיפק לנו אירועים תקשורתיים לרוב הבאים להעצים את התחושה האמורה. לספק הדגמה של ממש כיצד התקשורת יוצרת האחדה, יוניפורמיזציה, של היחס לממשל, למדינה, לציונות, לנתניהו ובכלל. גם בהעדר נתונים קשיחים, סטטיסטיים, לגיבוי. כדי להוכיח כמה רע, כמה שרירותי הממשל, תמיד יהיו היוצרים שיעשו כתבות עקומות (צר לי על הביטוי), ומה שנקרא במחוזותינו "פובליציסטיקה". כל זאת כדי לספק הוכחה למיאוס כלפי הנעשה בארץ. כך לדוגמה בכתבה שעשה על מהגרי העבודה בתל אביב (גוד מורנינג אימיגריישן), מתיימר אילן לוקאץ' לחשוף את השרירותיות והעדר המוסר בפעולת האכיפה הננקטת על-ידי משרד הפנים כנגד העובדים הזרים בישראל. אלא שלמעשה, בשל הסתכלות סלקטיבית על העובדות, נחשף בעיקר היחס האמביוולנטי שלו לתופעה, ונחשף האופן החד-צדדי והבלתי מקצועי בכתבותיו.
והנה שוב לפני מספר ימים באולפן שישי, הכין לוקאץ' "כתבה" על הירידה מן
הארץ. שהרי אין כמו הירידה כדי לבטא את המיאוס של היורדים מהחיים כאן. במשך דקות ארוכות תיארו יורדים כמה רע בארץ וכמה טוב בחו"ל. לוקאץ "שכח", כמובן, את האנטישמיות המוסלמית הקשה, הממארת, באירופה. היא אפילו לא הוזכרה. הוא "שכח" את העלייה הגואה של יהודים מארה"ב, צרפת ועוד. עולים ששבחי ישראל בפיהם. ממש כתבה "אוביקטיבית", שלא הייתי מעז להביאה לבי"ס לעיתונות, אלא כדוגמה למוצר תקשורתי פסול. זו ה"אג'נדה" של לוקאץ'. הפרוסה הזו, כקודמותיה, הוגשה לנו מרוחה ברעל. כל זאת בשעות שיא של הצפייה בטלוויזיה: יום שישי במהדורה המרכזית. תזמון המבטיח שאיש מבין מיליוני הצופים במועד עתיר רייטינג זה, לא יחמיץ אותה. מי בהפקה אחראי על השיבוצים האלה? לאור האירועים בשנים האחרונות הכתבות והמונולוגים האלה, נשמעים גם אוויליים יותר מתמיד וגם מרושעים יותר מתמיד....
וככה זה נמשך גם בתקשורת הכתובה.
גדעון לוי מסביר לנו שהערבים יישארו כאן אחרינו.
רוגל אלפר כותב למה הוא התייאש ורוצה לעזוב את הארץ. בין השורות למעשה נטען שהוא - אנחנו. כלומר אם הוא יעזוב, עזיבתו היא אות לכולנו, ואילו הערבים יישארו כאן אחרינו. ואז מה? סייד קשוע יחזור? ומה עם זוהייר בהלול?
עמוס הראל כותב מאמר שנקודת המוצא שלו היא שהמלחמה נגמרה בתיקו. המקסימום שאנו יכולים אליו הוא תיקו עם ארגון טרור. ניבה לניר מחזיקה אחריו במאמר המתייחס לדבריו של הראל, כעובדה שאין עליה עוררין. כל הכותבים ברוח זו טוענים שיש רק מסקנה אחת ויחידה: פתרון מדיני. שוב מילים מכובסות למצב שבו אנו מקבלים למעשה את כל תביעות הפלשתינים. כמובן שאין כל טעם להתווכח. אחרי כתבה כזו בטלוויזיה אני קם מהכורסא בביתי (ערב שבת!), בלב כבד. הרי ידוע לכולם, גם לכותבים דלעיל, כי הפלשתינים ודחו דוחים שוב ושוב את ההצעות המרחיקות לכת (כמו אלו של ברק ואולמרט), ואין טעם לספק הנשמה מלאכותית לאקסיומה כי אנחנו ורק אנחנו אשמים. וחמור מכל: מטרידה ההתעקשות של התקשורת, לחזרה על המסר כי לצעירים אין כאן עתיד.
הזכרתי כאן מקבץ של מאמרים מהארץ ומערוץ 2. אבל זה לא רק כאן. העיתונות כולה חוטאת בכך, חוץ אולי מערוץ 1. שיש לו את חטאיו שלו אבל במינון אחר. בשנאה מופחתת. וכך בשיטתיות, יום אחר יום, מאמר אחר מאמר, מנסה המדיה לייאש, לרפות ידיים, לצייר תמונה שחורה משחור.
ונשאלת רק שאלה אחת. איך זה, שבכל הסקרים ומדדי האושר, מסתבר שאזרחי המקום הנורא והאיום הזה, הם בין המאושרים בעולם?. מאז מלחמת יום כיפור, שללה ושוללת התקשורת בשיטתיות ובעקביות את תמונת הניצחון מהצבא, על-ידי כך שהיא מקפידה להציג את מראות המלחמה הקשים ואותם בלבד. עקבתי בקפדנות אחרי המוצרים התקשורתיים הללו. באף אחד מהם לא הוזכרה העובדה החשובה מכל, שהמלחמה נסתיימה כאשר הצדדים חותמים על הסכם הפרדת הכוחות בק"מ ה - 105 מ... קהיר. כן. כך הסתיים ה"כשלון" שלנו במלחמה.
האם עתה חוזרת התקשורת, או חלקים ממנה, על טיעון דומה? עמוס הראל טוען שהמלחמה נגמרה בתיקו, אחרים אומרים או כותבים כי "החמאס שוב מתכונן למלחמה, הנה מחדשים את ייצור הטילים (מהיכן הם יודעים?)", "הנה הם מחדשים את כריית המנהרות (מבטון שאין להם)"... ועוד אמירות שאין להם כל שחר, זולת הרצון האובססיבי, להכות, בדחף אנרכיסטי בלתי מוסבר, את גורמי המימשל השונים כולל את צה"ל, לשלול מתושבי ישראל את תחושת הניצחון, ואולי בכך לזרוע את הזרעים לחילופי שלטון בישראל, שלטון שהשמאל מאס בו זה מכבר.
