13 בספטמבר הוא יום מיוחד עבורי. ביום זה בשנת 1971 נשאתי לאשה את זוגתי - אהבת חיי, חברתי הקרובה ביותר, אם ילדי וסבתא של נכדי.
ביום הנישואים ה-22 שלנו, בשנת 1993 ארע אירוע משמעותי ביותר בתולדותיה של מדינת ישראל. על מדשאת הבית הלבן נחתמו, לראשונה, הסכמים והבנות בין ממשלת ישראל והארגון לשחרור פלשתין- נציגם של ערבי הגדה ועזה.
באותם ימים שימשתי כדובר מפלגת העבודה וארגנתי יחד עם מי שהיה ראש אגף מטה במפלגה,
אופיר פינס, משמרת של תומכי ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס בכניסה לנתב"ג תחת הסיסמא: סעו לשלום. חזרו עם שלום.
אופיר ואנוכי עוד הספקנו להעניק לכל אחד מהשניים זר פרחים לאות הוקרה על פריצת הדרך שהובילו אחרי הדשדוש שנמשך שנים מאז החתימה על הסכמי קמפ דויד שגרר טרור קשה ברחובות ישראל. טרור שהלך והתעצם ושינה צורה למאיימת יותר ויותר במשך השנים עשרות רבות של ישראלים איבדו חייהם כתוצאה מפעולות טרור בטרם הסכמי אוסלו. הזכורים לשמצה הם הפיגוע באוטובוס האימהות בדרך לכור בדימונה, ליל הקלשונים וראשון פיגועי ההתאבדות במחולה באפריל 1993.
ה- 13 בספטמבר 2014 הביאני לעשיית סדר היסטורי באירועים ולניסיון ולנפץ, ולו מעט, מאסופת הבדיות שהפכו במשך השנים לסוג של "אמיתות" מבחינת אישור לתזה ששקר שחוזרים עליו מספר רב של פעמים הופך לאמת.
ראשית, הסכמי אוסלו הם המשך ישיר להסכם השלום עם מצרים שעליו חתם ראש הליכוד דאז, מנחם בגין. הסכם חשוב זה נפתח דווקא בעניין הפלשתיני ולא בנושא המצרי וכך נאמר בו, בין היתר, מצרים וישראל מסכימות, כי כדי להבטיח העברה מסודרת ובדרכי שלום של הסמכות, ובהתחשב בצרכי הביטחון של כל הצדדים, יהיו הסדרי מעבר לגבי יהודה, שומרון וחבל עזה לתקופה שאינה עולה על חמש שנים. במטרה להעניק אוטונומיה מלאה לתושבים, ייסוגו, על-פי הסדרים אלה, הממשל הצבאי הישראלי ומינהלו האזרחי, לכשתיבחר בבחירות חופשיות על-ידי תושבי השטחים הללו רשות של מינהל עצמי, כדי להחליף את הממשל הצבאי הקיים.
ועוד נכתב,
...תהא נסיגה (a withdrawal) של כוחות מזויינים ישראלים ותהיה פריסה מחדש של הכוחות הישראלים שיישארו לאזורי ביטחון שיפורטו. ההסכם יכלול גם הסדרים להבטחת ביטחון הפנים והחוץ והסדר הציבורי. יוקם כוח משטרה מקומי חזק...
הסכמי אוסלו הם, למעשה, מימוש ההסכם עליו חתם בגין לגבי תקופת המעבר וכוללים פירוט של העברת סמכויות מהממשל הצבאי לרשות הפלשתינית, הקמת משטרה חזקה (עם רובים) ופריסה מחודשת של כוחות צה"ל (נסיגה בלשון בלתי מכובסת).
גם רצף האירועים ההיסטוריים מחייב אזכור מחודש כדי לרעננו בתודעה הציבורית.
בשנת 1986 הגיע שר החוץ בממשלת שמיר,
שמעון פרס, להסכמה עם חוסיין
מלך ירדן על מתווה להשכנת שלום בגבולה המזרחי של ישראל. הסדר שיתבסס על מה שנקרא "האופציה הירדנית" כלומר מעורבות פלשתינית אך לא שליטה פלשתינית בשטחים שישראל תפנה. שמיר טרפד יוזמה זו ולאחריה המלך הירדני המאוכזב הודיע על ניתוק הגדה המערבית מהממלכה ההאשמית והשאיר את כאב הראש לישראל של שמיר לבדה.
כאב הראש הפך במהירות לאינתיפאדה הראשונה על קרבנותיה ועל השפעתה על הלך הרוח בישראל. נוספה לכך מלחמת המפרץ ב1991 שהנטישה ההמונית של תושבי גוש-דן לימדה משהו את
יצחק רבין והפכה לאחת מהסיבות להחלטותיו על דחיפות השגת הסדר בינינו לבין שכנינו הפלשתינים.
אותם ימים (ימי ממשלות שמיר) היו גם ימי עליית כוחו של חמאס. התנועה שהוקמה ב-1987 צברה כוח גם שפל מדיני קשה של אש"ף שתמך פומבית בסאדם חוסיין בימי מלחמת המפרץ. החלופה שעמדה מול רבין ופרס הייתה בחירה באש"ף המוחלש יחסית מדינית כפרטנר למו"מ או הפיכת חמאס לגוף המייצג את העם הפלשתיני. ברירה המזכירה במקצת את דברי ראש הממשלה נתניהו בימי "צוק איתן" על החלטתו לבחור בחמאס כפרטנר בעזה אחרת יישאר עם דעא"ש ואל-קאעידה.
גם ההסכמים עצמם זקוקים לריענון קל. על מדשאת הבית הלבן הוחלפו אגרות בין ראש הממשלה, רבין, ויו"ר אש"ף, ערפאת לפיהן הכירה ישראל באש"ף כנציג הלגיטימי של העם הפלשתיני. הפלשתינים במקביל הכירו בזכות ישראל לחיות בשלום ובביטחון, הודיעו כי חילוקי הדעות צריכים להיפתר במו"מ ולא באלימות והצהירו על כוונתם להכניס שינויים באמנה הפלשתינית. במקביל חתמו פרס ואבו מאזן על מסמך הבנות להעברת סמכויות הניהול השוטף של חיי הפלשתינים בתחום הרווחה, החינוך, הבריאות, התרבות, המיסוי הישיר והתיירות לרשות הפלשתינית. הוסכם על הקמת משטרה פלשתינית חזקה לשמירת הסדר הציבורי ונקבע שהאחריות לביטחון תישאר בידי צה"ל.
עוד חשוב לציין כי מערכת הבחירות בין פרס לנתניהו ב1996 התנהלה, במידה רבה, סביב הסכמי אוסלו. כדי להבטיח נצחונו הודיע נתניהו פומבית על כוונתו לכבד את הסכמי אוסלו ואכן לאחר בחירתו ביצע נסיגה בחברון וחתם על הסכם וואי שכלל נסיגות נוספות שאחת מהן הספיק לבצע.
אין לי כוונה להתעלם מהעובדות. תחת ממשלות רבין ופרס לאחר הסכמי אוסלו היה טרור. החמאס הרים ראש. הפתח חשב שזה יאיץ את המשא-ומתן. לא מעט נפגעים היו כתוצאה ממתקפת הטרור שהפלשתינים תרצו אותה בטבח שערך גולדשטיין בעשרים ותשעה מתפללים מוסלמים במערת המכפלה.
מאז ועד היום המשא-ומתן ידע עליות וירידות אך לידי סיום לא הגיע. כל אחת ואחד דבקים בדעתם (בעיקר חלוקים בדעתם) לגבי האחראים לקיפאון. הרוב בישראל מאשים את הפלשתינים. הרוב הפלשתיני את ישראל. השאלה הניצבת לפתחנו לקראת ה-13 בספטמבר 2014 אינה מי אשם ולא מי אחראי אלא מי ייטול יוזמה וינפץ את בלוק הקרח המפריד בין עתיד טוב יותר לנו ולשכנינו לבין חלום בלהות של המשך העימותים, המשך האלימות והרס העתיד.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
