כמה שעות לפני שהנשיא אובמה נשא את נאומו ובו פירט את תוכניתו האסטרטגית (בוקר טוב, מיסטר פרזידנט) למלחמה מזל"טית בארגון דאעש, התקיימה בירושלים בלשכת ראש הממשלה, ישיבה שהוגדרה כ"דיון חרום", תחת הכותרת "איומי ארגוני הטרור האיסלאמיים באיזור".
סמיכות הנאום הנשיאותי והדיונים בירושלים הייתה מקרית לחלוטין, אבל המניע מאחורי שניהם היה אחד: היערכות העולם החופשי מול איום התפשטותה של הרצחנות האיסלאמית. בכל זאת היה הבדל משמעותי בתוכנם ובמהותם של שני האירועים.
בוושינגטון, שבועיים לאחר שהודה בבושת פנים כי טרם גיבש איזושהי אסטרטגיה למלחמה בארגון המדינה האיסלאמית, נזעק הנשיא אובמה להציל את מעמדו המידרדר של השריף האמריקני המסתגר בעיני אירופה, אבל בעיקר לבלום את צניחת מעמדו בעיני הציבור האמריקני המאוכזב.
פחות מחודשיים לפני בחירות אמצע הקדנציה לשליש מחברי הסנט - כאשר על אובמה והמפלגה הדמוקרטית מרחפת סכנה ממשית לאבד את הרוב שלהם גם בסנט - זה היה ניסיון נואש לבלום את המפולת, גם במחיר של הודאה עקיפה בכישלון האידיאולוגיה הליברלית, שהביאה את אובמה לבית הלבן.
בסך-הכל, היה זה נאום אפולוגטי ברוחו, תוך שנשיא ארה"ב עושה מאמצים עילאיים שלא להצטייר כמי שנאנס ללכת, ולו חלקית, בדרכו של קודמו,
ג'ורג' בוש הבן.
אין זה מפתיע שבתקופה האחרונה, כמעט שלא שמענו באולפני הטלוויזיה שלנו את שירי תהילתו של אובמה בביצוע כמה מחברי להקת מעריציו המושבעים: החל בניצן הורוביץ, שבטרם הצטרף למרצ, עוד יחצ"ן את
ברק אובמה בנאמנות (כשם שעשה לאחד, הוגו צ'אווס המנוח) בערוץ 10, וכלה ביורשו של הורוביץ נדב אייל, ערד ניר ו
יונית לוי בערוץ 2. כמה משעשע היה לקרוא אתמול ב"ידיעות" את המעריצה הוותיקה, אורלי אזולאי, מקוננת על מר גורלו של הליברל האנוס אובמה שהנסיבות כפו עליו לאמץ את מדיניות קודמו השנוא.
מאז מלחמת העולם הראשונה, התרגלה אירופה המערבית לדבר גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, חופש וחירות, כל עוד הם גובו ונסמכו על דם אמריקני רב. מי שרצה לקבל מושג מוחץ על הפאתטיות של האיחוד האירופי ככוח צבאי משמעותי, קיבל זאת רק בימים אלו. ארגון נאט"ו הגדול והנורא הודיע כי הקים "כוח להתערבות מהירה" שיקיים תמרונים באוקראינה, כדי להרתיע את מוסקבה.
אין ספק שפוטין ממש התחלחל. אחרי הכל, מדובר בכוח שימנה 2,000 (אלפיים) חיילים - איום המדאיג מאוד את צבאה הסדיר של רוסיה בן מיליון החיילים. פיטר סלרס הנפלא כבר איננו, אבל העכבר ששאג עוד עמנו...
ובעוד עיני העולם התרבותי (נניח) נשואות למוצא פיו של אובמה, התקיים בירושלים דיון צנוע הרבה יותר. הרכב המשתתפים בו רמז כי אין מדובר בהיערכות צבאית מול הסכנה שדאעש התקרב אל גבולות ישראל. בסך-הכל היה זה דיון ראשוני בנושא חקיקה מתאימה שעל ישראל לאמץ כדי לבלום בעוד מועד סימנים ראשונים של הזדהות וזליגת אזרחים ישראלים - כבודדים או בקבוצות - לשורות דאעש.
אפשר להניח בביטחון, כי הדיון הזה לא היה מתקיים אלמלא הצביעו דיווחים של השב"כ וגורמים אחרים, כי קיימת סכנה שכזו בקרב ערביי ישראל, שלא לדבר על יהודה ושומרון. הרי אין צורך בדוחות סודיים של השב"כ כדי להיזכר שבהפגנות שונות שנערכו לאחרונה בישראל ובשטחים, הונפו גם הדגלים השחורים של עורפי הראשים בשם הח'ליפות האיסלאמית, ובכמה רשתות חברתיות הועלו התבטאויות של תמיכה והזדהות עם הארגון.
מסתבר שאותם גורמים בציבור הערבי שהתרגלו להניף בהפגנותיהם את דגלי אש"ף והחמאס, כדרך להביע את אהדתם לארגונים אלו ובמקביל את העוינות שהם חשים כלפי מדינת ישראל, כבר החליטו שבדגלים אלו אין די ויש לעלות מדרגה.
אין ספק שאלו מקרב ערביי ישראל המזדהים עם דאעש יודעים היטב שמדובר בארגון רצחני, שכבר חיסל אלפי מוסלמים כמוהם. אבל הסיכוי שארגון כזה יפגע בבוא העת גם בישראל, מצא חן בעיניהם. ומדוע לא? במלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה זה שלוש שנים, וחצי טבח אסד כ-200 אלף אזרחים. מה שלא מנע ממפגינים ערביי ישראל להשמיע קריאות תמיכה באסד. אז מה זה חשוב אם אסד תקף את מחנה הפליטים הפלשתיני בירמוך, שרבים מתושביו נמלטו לירדן? חשוב יותר בעיניהם שהוא אויבה של ישראל.
בשבוע שעבר כבר חתם שר ביטחון משה (בוגי) יעלון על הכרזה שמגדירה רשמית את דאעש כמו גם את גדודי עבדאללה עזאם כ"התאגדות בלתי מותרת" (עבדאללה עזאם, מלומד ומיסטיקן פלשתיני שנולד בנפת ג'נין, מכונה "אבי הג'יהאד" בהיותו אחד האידיאולוגים הראשיים של הטרור הסוני הבינלאומי, מורהו של בן-לאדן ומייסד אל-קאעידה, ומי שתורתו גם השפיעה רבות על החמאס. עבדאללה עזאם חוסל בפקיסטן ב-1989 בפיצוץ מכוניתו, ועד היום לא ברור מי אחראי לו: המודיעין הסובייטי, איימן אל זוואהירי בשליחותו של בין לאדן, המודיעין הפקיסטאני, הסי.איי.איי או ה"מוסד" - י.ר.).
הצעד של יעלון מאפשר נקיטת אמצעים חוקיים כנגד התארגנויות, איסוף כספים וגיוס תמיכה של הארגונים הללו בישראל וביו"ש.
הישיבה המיוחדת ביום רביעי, באה בהמשך לצעדו של יעלון, ונועדה להכשיר צעדים משפטיים במסגרת התוכנית לבלום הצטרפות אפשרית של אזרחים ישראלים לארגוני טרור דוגמת דאעש ואחרים. סוכם כי שרת המשפטים
ציפי לבני תפרסם תזכיר חוק שיקבע "עונש של שלוש שנות מאסר לאזרחים או לתושבים ישראלים הפעילים בארגון מזויין שאינו מדינתי, הממוקם במדינת חוץ".
לא קשה לנחש, כי הצעד הממשלתי הזה, שהוא באופיו משפטי ונועד להרתיע, יגרור ביקורת והתנגדות, מצידה השמאלי של המפה (מרצ), הסיעות הערביות בכנסת, וכמובן מצד שלל הארגונים לזכויות האדם (הפלשתיני) - כולם בני טיפוחיה של "הקרן למען ישראל חדשה". כולם ילינו על רמיסת הדמוקרטיה, סתימת הפיות ודיכוי המיעוט הערבי. הירייה הראשונה כבר נורתה ב
הארץ, הבטאון הפלשתיני בשפה העברית, הדואג כנראה גם לתדמיתו של העולם המוסלמי בכלל.
תחת הכותרת "פאניקה תיענה בפאניקה: המדינה האיסלאמית עדיין לא בתוכנו", התפרסמה ביום חמישי פרשנות של הכתב הצבאי
עמוס הראל, ובה ביקורת לגלגלנית על הפאניקה של נתניהו, שמיהר לכנס דיון חרום בנושא המדינה האיסלאמית, למרות שלדעת הכתב, סכנה מיידית לא נשקפת למדינת ישראל מהארגון הזה.
הראל, שגם זעם על "מיתקפת האיומים הלילית" של צביקה יחזקאלי על דאעש בערוץ 10 (ואנחנו חשבנו לתומנו, שרק ל
רוני דניאל מונופול על הפחדת צופים בטלוויזיה), סבור ש"ממשלת ישראל מעט מבוהלת" מהסכנה הלא ממשית, אולי פשוט מפני שנתניהו "רצה להכתיב את סדר היום החדשותי באמצעות עוד כותרת ביטחונית מדאיגה".
נו, טוף. סוף-סוף נחשפה האמת שמאחורי הדחליל השחור ונוטף הדם של דאעש. האמת שגם נשיא המעצמה הגדולה בעולם נבהל ממנה. יצרן הפאניקה הקבוע הוא נתניהו, וביבי כה מיומן במלאכת ההפחדה עד שאפילו הפיל בפח מנהיג שכלתן ושקול דוגמת אובמה.
אפשר לשער, כי אלמלא קיים השבוע נתניהו את דיון החרום, ובעתיד היו נחשפים כמה תאים דאעשים בישראל, היה עמוס הראל ו/או
אמיר אורן, בין הראשונים להאשים את ביבי שלקה ב"שאננות שערורייתית אשר סיכנה את ישראל למרות הכתובת שהייתה על הקיר".
בינתיים הגיעה הפאניקה לאובמה וגם למערכת הארץ.
