עלובי השנה

ובכן, ראש השנה מגיע, ועם ישראל שזה עתה הגיח מהמקלטים חזר לעיסוקיו הרגילים, קרי רכישת מזון, מתנות, הכנות אחרונות לנסיעות לחו"ל (כן, כן, המצב קשה) והכנות לארבעה ימים של אכילה, מנוחה, אכילה מנוחה וחוזר חלילה, פלוס קריאת עיתונים וצריכה מוגברת של אמצעי התקשורת העסוקים בסיכום השנה - כל אחד לפי טעמו ולפי הבנתו.

היות שכך, החלטתי לכתוב כמה אנקדוטות על כמה דברים שלטעמי הם מהותיים קצת יותר. אומנם לעתים נדמה שאין בין הדברים, המאורעות והאנשים קשר, אך כולם למעשה משתייכים לאותה התופעה הרווחת לאחרונה בתרבות המערבית - עליבות מוסרית.

לכן, יש ברצוני להעניק לכמה וכמה אישים ותופעות את פרס "עליבות השנה".

דבר ראשון: לאחרונה התרבו קולותיהם של אנשי תקשורת המאוכזבים כי הם לא יכולים להשפיע, ולכן הם מתכוננים לעזוב את הארץ. או לחלופין, שזוהי ארץ קשה מדי, מאכזבת מדי והיא "לא בשבילם".

כך זה אצל רוגל אלפר, אילן לוקאץ', דנה ויס, סייד קשוע ועוד ועוד...

על פניו זה נשמע כמעט נורמלי. הרי מה לעיתונות ולאוביקטיביות? אפילו יחסית? מה לתקשורת ולמציאות? כי האיש נמצא בתקשורת לא כדי להיות כתב, לא כדי להעביר את החדשות או לפרש את המציאות לפי מיטב הבנתו. לא, האיש נמצא בתקשורת כדי להשפיע. במילים אחרות, יש לו דעות משלו, אם תרצו - אג'נדה, והוא משתמש בכלי הנתון בידיו כדי לשרת את הרעיונות שלו לפי מיטב השקפתו. ואם במקרה המציאות אחרת, זוהי בעיה של המציאות - שתסתדר בלעדיו.

ובכן, מעבר לכך שכל אותם אנשים מגיעים (כמה מפתיע) מאותו האגף המשוכנע בהיותו מתנת האל לשאר בני האדם הנחותים חסרי האינטלקט, שכל הניתוחים שלו את המציאות בעשרים השנה האחרונות התגלו כעלובים, שגויים ובעיקר מוטים ברמה של שטיפת מוח וטפיחת שכם הדדית, אז גם אם מתעלמים מכך שאלה אינם אנשים המאמינים בדמוקרטיה, ולמעשה הם פשיסטים קטנים ואלימים מילולית (הנה רק לפני כמה ימים "ברח" לאחת מהם הרצון לרצוח עיתונאי שמפרסם ספר שאינו לרוחה), לטעמי, בשורה התחתונה, זהו סימפטום מתמשך למצב שבהעדר מילים אחרות, אין לי אלא לקרוא לו בשמו: עליבות מוסרית המשולבת בשיגעון גדלות.

מצד שני, אולי יש הסבר אחר לאותו המצב: אם הם באמת תבוניים, כפי שהם טוענים שהם השכם והערב, הרי בתוך תוכם של כל אותם מאכזבים מאוכזבים עומדת החרדה שמא לא ירחק היום ומישהו יבוא איתם חשבון על מילותיהם, על העוולות שהם ביצעו, על הנזקים שהם גרמו וממשיכים לגרום יום יום...

אבל למה להתקטנן? וכמי שהדמוקרטיה אכן יקרה לליבו, אין לי עניין לבוא איתם היום חשבון, ועונת ה"סליחות" כבר מגיעה, אז כל שנותר לי הוא לאחל לאותם מאוכזבים לארוז את עצמם ולנסות להשפיע במקום אחר. שיהיה בהצלחה להם - שם! (ונתראה עוד כמה שנים ונראה אם המציאות הצליחה לחלחל לתודעתם).

דבר שני: רק לפני כמה ימים רגשה התקשורת והתלהבה מ"מכתב סרבנות" חדש. הפעם, חלק זניח מבוגרי יחידה 8200 האיכותית התאגדו יחד כדי להודיע למקהלת האוהדים מהתקשורת, לעם ישראל ובעיקר לתקשורת הזרה, כי הם לא מרוצים מהמצב. ובכן, מכתבי סרבנות אינם תופעה חדשה תחת שמי ארץ-ישראל, וברור לכל אחד כי זהו סוג של הצהרה פוליטית מצד הזוי ומסוים מאוד של המפה בדיוק כמו מכתב הטייסים, מכתבי השמיניסטים וכולי. אגב, מרגש במיוחד היה סיפורו של אחד מהם (או אחת - זה לא באמת משנה) שהבין שהוא וחבריו היו למעשה סניף ישראלי של ה"שטאזי" מטיל האימה והרצחני, בן דמותו המזרח-גרמני של הק.ג.ב.. (ונשאלת השאלה היכן בדיוק ומי הראה לו את הסרט על ה"שטאזי", אבל למה להציק?) ובכן, מעבר לעליבות המוסרית של אותה כנופייה, להבנתי, מי שאינו מסוגל להבין את ההבדלים בין תפקידם של אנשי יחידת 8200 לבין אנשי ה"שטאזי", מעיד על עצמו כבעל חסר מהותי של הכישורים הבאים: יכולת הפשטה, הבנת הנקרא והסקת מסקנות (שלא לדבר על חוסר ידע בהיסטוריה).

ובכן, היות שמדובר באנשים מבוגרים שאמורים להיות תבוניים, הרשו לי להציע את ההסבר הבא לאותם נקלים, עלובי נפש חסרי אינטלגנציה: די בדומה לאנשי תקשורת, מדובר באנשים משכילים ולא חכמים שהתרגלו לחשוב על עצמם במושגים של "אני בוגר יחידת 8200, ע"ע אני גאון ומשתייך לעילית גם יחד". ואותם אלה נורא נורא רוצים "להיות משהו", ו"לעשות משהו". אך היות שמלבד משכורת נוחה (ע"ע בוגרי 8200) איש מהם לא השיג את אותו ה"משהו". ואז, עם מעט חשיבה, אפילו לא יצירתית, הבינו שאין קל, זול ומתגמל מיידית, ללא צורך בתשלום, מחקר, או אפילו בהבנה של המציאות והסקת מסקנות, שכדאי לאמץ סדרת סיסמאות הנשמעות "מתאימות", היכולות לגרום למפריחיהן להרגיש שהם "עשו משהו". וכמובן, מעבר להתלהבות התקשורתית שבה הם מתקבלים (תמונת הראי המושלמת להתעלמות ממחאות של אנשי ה"צד הלא נכון של המפה"), תמיד הם יוכלו להתנאות בתוכם מהמחשבות המחממות שהם "עמדו מעטים נגד רבים", שהם "נרדפו על חשיפת האמת", ש"ההמון המטומטם עוד יודה להם יום אחד", ועוד תופינים מסוג זה, תוך טפיחה עצמית על השכם ומציאת אישים רבים שהיוו מיעוט נרדף בחייהם (פתאום הם מגלים חריצות רבה בלימוד ההיסטוריה), ושרק אחרי שנים רבות יצאה צדקתם לאור - כך שיש להניח שכשהם מסתכלים היום במראה, הם רואים מולם את מרטין לותר קינג, גנדי, ואן גוך, גלילאו וליאונרדו דה-וינצ'י באריזה אחת.

בקיצור, לטף לעצמך את האגו חותם יקר, אידיוט שימושי בעל מוסר של צבוע. רק היזהר שלא ישתתק לך השכם מרוב טפיחות, כי החלק החושב של המוח והחלק האחראי למוסר - כבר מזמן השתתקו.

ודבר שלישי: שתי אנקדוטות קטנות הקשורות זו בזו.

האחת, לאחר הופעתו המגומגמת של נשיא ארצות-הברית המבולבל וחסר האונים (אין לי עניין להרחיב יותר על האיש) בתקשורת על הברברים החדשים המתכנים "דאעש", עסקו חלקים נכבדים בתקשורת במראה חליפתו של האיש ולא בתוכן דבריו - והרי לנו ההתדרדרות של התקשורת במלוא עליבותה.

והשנייה, הופעתו בתקשורת של נציג המשפחה שאותם הברברים תוצרת האיסלאם (וברבריות זו היא חד-משמעית חלק מהאיסלאם המודרני, וכל ניסיון להכחיש את זה הוא במקרה הטוב טמטום - לא תמימות - ובמקרה הרע עליבות מוסרית) ערפו את ראשו קבל עם ולעיני אינטרנט. ובכן, במקום לעשות את הדבר הצודק והמוסרי ביותר במצב הזה: לעמוד מול המצלמות ולדרוש את ראשם של כל אחד ואחד מאותם ברברים, ולתבוע מהנשיא שלהם לצאת למלחמת שמד ולהחריב את הברברים הללו, את בתיהם, רכושם ולהרוג אותם, את כולם, תוך הפעלת כל כוח שיידרש לכך, בלי הנחות ובלי רחמים, כפי שמגיע לרוצחים הסדיסטיים שהם, עמד אותו נציג עלוב מול המצלמות, הזכיר להם ש"כולנו בני אדם", התחנן בפניהם לדבר איתם ולהגיע איתם להסכמות והבנות. במילים אחרות - כניעה מוחלטת לברברים.

אכן נוצרי הגון, איש תרבותי וטוב, משכיל ואינטלקטואל המפגין, בדיוק כמו כל התרבות המערבית בשנים האחרונות, עליבות מוסרית, חוסר הבנה ויכולת להבדיל בין טוב ורע, בין מוסרי וצודק לבין ברבריות צרופה ואכזרית, בין שאיפה לחיים לבין גסיסה איטית של ערכים ומוסר, ושאיפת מוות.

והפרס הגדול לעליבות המוסרית והשנאה למתנחלים מוענק בזאת לפעילותה, התנהגותה ודבריה של גברת זהבה גלאון. ואין אפילו צורך להרחיב.