א. יריות בפאתי רחביה

בכמה יריות לפני כניסת השבת בירושלים, חוסל בפאתי שכונת רחביה בירושלים, בשבעה-עשר בספטמבר 1948, אחד האיוּמים הקשים על מדינת ישראל.

יהושע כהן, אחד הבולטים באנשי המבצעים בלח"י, רכן לתוך המכונית, שנשאה את דגל האו"ם, מבעד לחלון הפתוח. הוא רוקן את כדורי מחסניתו לתוך גופו של הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם למזרח התיכון, ופגע גם בעוזרו, קולונל אנדרה סרו הצרפתי. שניהם מתו במקום.

חוליית המחסלים נעלמה במהירות, ושכחה לנקות את השטח. כעבור כמה ימים שוכנע קצין מושחת במשטרת ירושלים לסלק מכספת המשטרה את ההוכחה לרצח - מחסנית, ששמטו היורים, ועליה טביעות אצבעותיהם.

המחסלים נעלמו - רובם לתל אביב ולגוש-דן - ויש-מאין פרסם ארגון "חזית המולדת", שהוא חיסל את ברנדוט, כיוון שהרים את ידו נגד ריבונות ישראל. איסר הראל, ראש הש"ב, טען, שזיהה מיד את טביעת האצבע של לח"י. עוצר הוכרז בירושלים ובכל המדינה נערך מצוד אחר חברי לח"י, אך המחסלים לא נתפסו מעולם. צבאנו והמשטרה הקימו מחנות מעצר בשיח' מוניס, ביפו ובג'למה לאנשי לח"י, שנעצרו בהמוניהם. תוך זמן קצר השתלטו עצירי לח"י על המחנות, ועשו בהם כרצונם.

נתן ילין-מור, אחד משלושת ראשי לח"י, נחבש בבית-סוהר. כעבור זמן קצר הצטרף אליו מתתיהו שמואלביץ, ולשניהם נערך משפט ראווה, שהפך כמיטב מסורת המחתרת לאירוע פוליטי, שבו הותקף קשות שלטון מפא"י.

הראל הבין מהר את הטעות, והוליך מהלך של פיוס. בסופו של דבר ניתנה חנינה לאנשי לח"י. הורגי ברנדוט לא נתפסו מעולם - למרות שהראל טען, שידע מי ביצע זאת.

מחתרת לח"י רצה לבחירות לאספה המכוננת תחת השם "רשימת הלוחמים". ילין-מור נבחר מטעם "רשימת הלוחמים", ולכן שוחרר מכלאו. המפלגה הצעירה לא החזיקה מעמד, והתפרקה עד מהרה תוך ויכוחים מרים בין ימין לבין שמאל. כעבור כמה שנים גויסו יצחק שמיר וחבורה של אנשי לח"י ל"מוסד".

לימים יהיה יהושע כהן המאבטח האישי של דוד בן-גוריון כשראש הממשלה ירד לשדה-בוקר.

הריגת ברנדוט חיסלה את תוכניתו של הרוזן לקרוע את הנגב ולבנאֵם את ירושלים. למרות שהספיק להגיש את תוכניתו, יום לפני הריגתו, לא היה מי שייקח אותה ויגשימהּ.

רק ארבעים שנה אחר כך, כשאנשי לח"י היו בטוחים, שחלה התיישנות על ההריגה - החלו לצוץ הפרטים והזהויות.

הריגת ברנדוט היה אקורד הסיום של לח"י, שכבר התפרק ברחבי המדינה, והרבה מאנשיו התגייסו לצבא (רובם לחטיבה 8 של יצחק שדה). בירושלים, שאפילו ממשלת ישראל הכירה באי-היותה תחת ריבונות המדינה, המשיכו אצ"ל ולח"י לפעול עצמאית - עד שלח"י החליט להתפרק במבצע אחרון - הריגת הרוזן ברנדוט.

כשבוע אחרי הריגת הרוזן ניצלה הממשלה את ההזדמנות, והחליטה לא לכבוש את יהודה ושומרון - כביכול מחשש פן יגיב העולם על כך כפי שהגיב על הריגת הרוזן. בהיסטוריה שלנו נקראת החלטתה, "הבכייה לדורות".

בשבעה-עשר בספטמבר בשעה חמש בערב השנה הייתי במקרה בשכונת רחביה בירושלים, וחייכתי. נזכרתי בפגישתי עם יצחק שמיר. הוא היה שר החוץ, וכינס את רכזי ההסברה הישראלים בקמפוסים האמריקניים בביתו של פול קידר, הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק, לארוחת ליל שבת. שמיר ביקש, שנציג את עצמנו - בני כמה אנחנו ואיפה אנחנו לומדים.

"לא אגיד לך את גילי", אמרתי לשר החוץ, "אבל הייתי מהיהודים היחידים בארץ, שבכו כשהרגתם את ברנדוט".

שמיר תמה על דבריי.

"אז בדיוק הייתה הברית שלי", אמרתי לו. שמיר חייך, וזכר את המפגש אתי שנים ארוכות.

ב. דחו

בהחלטה חריגה, שאינה מאפיינת את דרכם, פסקו שופטי בג"ץ, כי אין לפסול את ועדות הקבלה ליישובים קטנים.

בכך דחו את הקמים על ההתיישבות מתוך רצון לפגוע בה, שניהלו מסע הכפשה רב-שנים נגד ועדות הקבלה בשם כל מיני ססמאות שדופות.
עם קצת מזל, הם היו מצליחים להפיק מבג"ץ עוד החלטה אנטי-ציונית - כאילו בשם הצדק, שכוונתו להכרית את המדינה היהודית.

ג. תגבור רוסי באוקיינוס השקט

בעוד ארצות-הברית רואה לנגד עיניה את התעצמות סין באוקיינוס השקט, שהפך למרכז ההתעניינות האסטרטגית האמריקנית, החלה לפעול בו גם רוסיה.

מטוסי סיור רוסיים טסו הרבה פעמים ליד מטוסים ואניות יפניות, וגם התקרבו לגואם. בשנה שעברה ניהלה רוסיה תרגיל גדול בסיביר ובים יפן, ולא מזמן ערכה תרגיל גדול באיים, שכבשה מיפן בתום מלחמת העולם השנייה.

רוסיה מאותתת, כי אינה מעצמה אירופאית בלבד, אומרים מומחים. כך היה מאז ומתמיד.

הנשיא ולדימיר פוטין וראש הממשלה אבֶה נפגשו כבר חמש פעמים מאז 2012. אבה היה המנהיג היחיד ממדינה מתועשת, שנכח במשחקי החורף בסוצ'י, ולמרות זאת תמכה יפן בעיצומים על רוסיה בגין פרשת אוקראינה. ליפן יש אינטרס לקבל גז מרוסיה - בעיקר, לאור סגירת כמה תחנות-כוח גרעיניות בארצה.

מעריכים, כי הטיסות הרוסיות אינן נועדות לפגוע בריבונות היפנית, אלא רק לבדוק את מערכות ההגנה האווירית של הממלכה. עם זאת, כוחה הצבאי של רוסיה קטן מעוצמתה של ברית-המועצות בשנות הארבעים ובשנות החמישים, והיא יודעת, שיש גבולות ליכולתה. רוסיה, מעריכים, נשארת מעצמה מדרג שני באוקיינוס השקט.

ד. סקוטלנד לא תהיה ריבונית

משאל-העם, שדחה את עצמאות סקוטלנד, מוכיח, כי אין דמוקרטית משיטה זו - למרות שיש בה לקויות.

ההחלטה הסקוטית, שעוד תנותח לעומק, מצביעה על בעיה בגבולות המוכרים של מדינות רבות ברחבי העולם: כמעט שאין מדינה חד-לאומית, ומה שהיה טוב פעם, פג תוקפו.

עד כמה ניתן לפצל מדינה? למשל, במקום יוגוסלאוויה קמו כמה מדינות, שיש בהן פחות ממיליון נפש, ואין כל ביטחון שיש להן יכולת להיות עצמאיות.

לפני כמה שנים דחו תושבי המחוז דובר הצרפתית קוויבק בקנדה את הרעיון להיפרד מקנדה, אך הרעיון לא נקבר סופית. באירופה מחכים לריבונות כמה עמים, שמרגישים את עצמם כבושים, או מדוכאים.

למשל, מחוז פלנדריה בבלגיה, הקטאלוּנים והבאסקים בספרד ואפילו בברטאן שבצפון-מערב צרפת יש החושבים על ריבונות נפרדת מצרפת ולא רק על אוטונומיה תרבותית. ולא נדבר כרגע על קורסיקה.

מעניין - דווקא בריטניה וספרד, שנאבקות מרה ברצון העמים להיפרד משלטונן, מסייעות בהרבה כספים ומאמצים דיפלומטיים ריבונות של עם דמיוני, שהמציא הכובש הבריטי בארץ-ישראל. מצד שני, מדינה עצמאית היא נטל כבד. נראה, כי זה היה חלק ממניעי המתנגדים לריבונות הסקוטית. כיום נושא בהוצאות הללו (צבא, משטרה, שירות ציבורי, שגרירויות ועוד) הכתר הבריטי, ועם הכרזת הריבונות היה על הסקוטים לממן את הגחמה.

ה. דולף

ארץ רעשה והתקשורת רעדה כיוון שתא"ל במיל' הרב אביחי רונצקי שוחח כביכול עם השר נפתלי בנט, חברו, ולכאורה סיפר עלו על התוכניות המערכתיות של צבאנו הכביר ב"צוק איתן".

הרמטכ"ל ושר הביטחון נזעקו, ונזפו ברב רונצקי - דבר שלא עשו מעולם לשום קצין בכיר מדליף. אחר כך יגידו, שצבאנו אינו פוליטי.

נראה לי, שהשניים ניצלו את האיבה היסודית של התקשורת לכל מה שנראה דתי, כדי להכות בבנט וברונצקי. שהרי עשרות קצינים משוחחים לא-רשמית, כמובן, עם פוליטיקאים (וגם עם נציגי מדינות זרות), וצבאנו הבלתי-ממושמע להפליא דולף ככברה. וכבר התריע אייב סופר, שהיה היועץ המשפטי של מחלקת המדינה, כי ספינת הממשל דולפת מלמעלה.

וקשה שלא לחשוב, שכרגע מחפשים נתניהו, יעלון וגנץ שעיר-לעזאזל, שיוכלו להשליכו עם החמיצות בדעת-הקהל (ובצבא) לאור תוצאות "צוק איתן".

ו. לקוי

בתזמון, שאני מקווה, אינו מתואם - פסקה שופטת השלום נאוה בכור בכפר-סבא, כי הפרקליטות - בהנהגתו הפעילה של שי ניצן - מפעילה אכיפה בררנית נגד הימין, ואינה תובעת אנשי שמאל על הסתה. מצד שני טען שלי טימן, שופט מחוזי בדימוס, כי הרשעות-שווא בישראל מגיעות לשיעור שלושים-חמישים אחוזים, וחלק משמעותי
מהרשעות-השווא הללו נעשה ביודעין.

בידוי ראיות, זיופים וסילופים של פרוטוקולים משפטיים, הצהרות משפטיות שקריות, שיבוש מהלכי המשפט, שימוש בסמכות לרעה, עבירה על חוק בתי-המשפט, הפרת שבועת האמונים למדינת ישראל - כל אלה הפכו לנורמה בבתי-המשפט בישראל בקרב השופטים ובקרב פרקליטי המדינה השופטת בכור והשופט בדימוס טימן מעניקים לנו חינם תיאור מבריק ומדויק של מערכת הצדק הלקויה של מדמנת ישראל - פחד אמיתי.