"הפרוטוקולים של זקני ציון" נחשב למסמך האנטישמי הנפוץ ביותר. הוא זיוף שייצרה המשטרה החשאית של הצאר הרוסי (האוכרנה) בראשית המאה הקודמת. למרות שנתגלה כפיברוק חולני, נעשה בו שימוש נרחב בעיקר על-ידי המשטר הנאצי - שראה בו אישור למזימה היהודית להשתלט על העולם - ועד לגורמים שונים בעולם הערבי, כיום.
מצרים, סוריה, הרשות הפלשתינית, החיזבאללה והחמאס, דאגו לשלבו במערכת החינוך, כדי להצדיק את מלחמתם חסרת הרסן להשמדת היהודים במדינת ישראל. כך למשל, המליץ בשנת 1958 נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר על ה"פרוטוקולים" כראיה היסטורית אמינה לגבי כוונותיהם של היהודים. 18 שנה מאוחר יותר, יצאה במצרים מהדורה מיוחדת של הספרון האנטישמי.
גם העובדה שבינתיים נחתם הסכם שלום בין שתי המדינות לא שינתה דבר. ב-2002, שודרה במצרים סידרת טלוויזיה בת 30 פרקים בשם "פרש בלי סוס", שהתבססה על ה"פרוטוקולים". הסידרה הופקה במימון ארגון החיזבאללה(!), שהשקיע בה 8 מיליון לירות מצריות. בישראל עוררה הסידרה זעם רב, אבל נשיא מצרים אז,
חוסני מובארק, דחה את פנייתו של נשיא ישראל אז,
משה קצב, בטענה כי הסידרה היא בעלת ערך היסטורי למצרים.
בסוף השבוע התברר כי ה"פרוטוקולים של זקני ציון" אינם לבד. נשיא הרשות הפלשתינית אבו-מאזן הציג בפני באי עצרת האו"ם בניו-יורק את העידכון הפלשתיני למסמך האנטישמי הישן. נאומו שיקף את המאמץ המשותף לפלשתינים ולשמאל הרדיקלי האירופי, לשלול את הלגיטימציה של מדינת ישראל. הכיוון החדש: הפצה חוזרת ונשנית של שקרים כאילו ישראל מנהלת מסע להשמדת העם (ג'נוסייד) הפלשתיני.
אבו-מאזן, יקיר השמאל הישראלי ומי שמתואר כפרטנר האידיאלי שלנו לשלום, נחשף במלוא קלונו. מי שבעברו ביסס את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה במוסקבה על הכחשת השואה, ניצל הפעם את בימת עצרת האו"ם כדי לתאר את ישראל כרוצחת רבבות נשים וילדים במסגרת
פשעי מלחמה שביצעה בעזה.
כצפוי, עורר נאום רצח העם של ראש הרשות הפלשתינית תגובות חריפות בישראל. השמאל שנתפס למבוכה, ניסה להיחלץ ממנה בעזרת הטריק הישן: דובריו המובהקים בתקשורת -
נחום ברנע,
שמעון שיפר,
בן כספית,
חמי שלו (הארץ, וושינגטון) - מיהרו להסביר, כי אבו-מאזן אומנם הגזים, אך הרשע האמיתי בסיפור הוא כמובן נתניהו, סרבן השלום.
את השיא רשם ללא ספק הפרשן הפוליטי של ערוץ 10,
רביב דרוקר, שבעבר הסביר באריכות כיצד אבו-מאזן המסכן ו
ג'ון קרי הנאיבי נפלו קרבן לתיחמוני המו"מ העקר לשלום שהפיק ביבי. אתמול, התייחס דרוקר בזלזול מופגן לדברי ההסתה שהושמעו בעצרת האו"ם. כל מה שהיה לו לומר הסתכם בביקורת סלחנית להפליא: "מלים לא מוצלחות של אבו-מאזן"... ממש מלים כדורבנות.
רק טבעי הדבר שהתגובות בישראל התמקדו בהאשמותיו של המנהיג הפלשתיני כי ישראל ביצעה פשע השמדת עם. חבל שאיש מהמגיבים לא שם לב להתבטאות נוספת, חמורה לא פחות, מפני שהיא משקפת אסטרטגיה פלשתינית ארוכת שנים המסתייעת במשת"פים ישראלים. אסטרטגית בניית נראטיב היסטורי חדש לעם הפלשתיני (שהומצא לאחרונה).
מכיוון שהאסטרטגיה הזו כבר מופעלת שנים רבות, ומתפרסת על פני תחומי חיים נרחבים, כנראה שאיש לא שם לב לדבריו של אבו-מאזן, כאילו "ישראל מתכננת נכבה ("אסון" בערבית) שניה". ההתבטאות הזו, אגב, מסבירה היטב מדוע השמאל החל במרצ וכלה בהארץ, הבטאון הפלשתיני בשפה העברית, דורשים מממשלת ישראל להכיר בזכותם של הפלשתינים לציין את "יום הנכבה".
השמאל מתעלם מהעובדה, שבעיני הפלשתינים, ולצורך "פיתוח" הנרטיב ההיסטורי השיקרי שלהם, חובה לטעון כי הקמת מדינת ישראל ב-1947 הייתה בבחינת אסון ("נכבה"), שהמיטו היהודים על הפלשתינים. בנראטיב הזה אין זכר לאמת ההיסטורית, לפיה הערבים סירבו לקבל את החלטת עצרת האו"ם מן ה-29 בנובמבר 1947 לאמץ את מסקנות ועדת אונסקו"פ בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית.
אך בעוד שהנהגת הישוב קיבלה את תוכנית החלוקה ואילו ההנהגה הערבית דחתה אותה בתוקף (בלי שטרחה להסתיר את הסיבה: הסירוב המוחלט להסכים לכך שלצד מדינה ערבית תקום גם מדינה יהודית), וגם איימה כי ההתנגדות תישא אופי אלים, כפי שאכן קרה: למחרת אימוץ תוכנית החלוקה פתחו הערבים במעשי איבה, בעקבותיהם החלה מלחמת העצמאות.
כלומר, לפי הנראטיב הפלשתיני החדש, לאסונם של הפלשתינים אחראית רק ישראל; אין שום איזכור לאשמת הסירוב הערבי הקטגורי, שבעטיו לא זכו הערבים במדינה עצמאית משלהם. ומכיוון שהורתה של ישראל היא בחטא, היא חייבת להודות באחריותה לאסונם של הפלשתינים, להסכים לזכות השיבה של הפליטים, ואילו על העולם לתמוך בדרישות אלו, כדי לפצות את הפלשתינים על שנושלו מארצם-מולדתם, הפכו לפליטים ונשללו מהם זכויותיהם הלאומיות.
למי שאצלנו בקיא בתולדות הסכסוך או שזוכר עדיין את האירועים, הנרטיב הזה נשמע לא רק שיקרי אלא הזוי לחלוטין. אבל כאשר דוברים פלשתינים ו/או תומכיהם בעולם וגם בישראל חוזרים עליו שוב ושוב, הוא מתחיל להיקלט, כולו או מקצתו. וככל שיתם הדור, יגבר קולם של נושאי דגל הסילופים ההיסטוריים.
אחרי הכל, "שיפוץ" הרקע להקמת המדינה הוא רק חזית אחת במיתקפה הפלשתינית שתכליתה היא הכחשת כל קשר היסטורי לקיומה אי-פעם של מדינה יהודית בשטח ארץ ישראל או להימצאותם של אי-אלו שרידים ארכיאולוגיים בשטח שכביכול היה פעם מדינה כזו.
מבחינה זו אבו-מאזן אינו הראשון לבדות שקרים לביסוס השיפוצים ההיסטוריים שמנסים הפלשתינים למכור לעולם. הוא בסך-הכל ממשיך דרכו של
יאסר ערפאת.
בנאום שנשא ערפאת במאי 1990 בעצרת האו"ם, הוא טען, למשל, כי מה שמופיע בעצם על המטבע בן 10 האגורות של ישראל אינו אלא מפה סודית המגלה את שאיפות ישראל להשתלט על מרבית שטחו של המזרח התיכון... נשמע מצחיק? טעיתם. דבריו נתקבלו בתשואות בדיוק כמו נאומו של אבו-מאזן בסוף השבוע.
בשיחות קמפ דייוויד 2000 עם
אהוד ברק, אותן ניהל הנשיא קלינטון, סירב ערפאת להסכים לכך שאפילו הכותל המערבי יישאר בריבונות ישראלית. לכל היותר הסכים לכך שמתפללים יהודים יורשו להתפלל ליד הכותל, אך רק בהסכמה פלשתינית.
ערפאת לא השתכנע
"איני יודע, אמר ערפת לקלינטון ולברק, מדוע ישראל תובעת את השטח? הוא איננו מקום קדוש להם. אין שום עדות להימצאות הריסות כלשהן של איזושהם מקדשים במקום"! בנקודה זו התקשה אפילו קלינטון להתאפק והגיב: "אינני יהודי. אני נוצרי. אבל ידוע היטב שזהו המקום שבו נמצא בית המקדש".
בספרו הפופולרי "תפוס ת'יהודי!" שיצא לאחרונה, מספר מחברו טוביה טננבאום על פגישה שהייתה לו ברמאללה עם משורר עזתי בשם חאלד, אליו הופנה על-ידי לשכתה של ד"ר חנאן עשראווי. במהלך השיחה מסביר לו חאלד כי "ההיסטוריה של פלשתין היא מלפני 14,000 שנה", כך שאם יהושע בן-נון כבש את הארץ בשנת 1200 לפני הספירה, פירוש הדבר שהפלשתינים היו בה הרבה הרבה קודם...
הדברים הללו שהפכו חלק קבוע בנראטיב הפלשתיני המושמע בפורומים בינלאומיים כמו בשיחות פרטיות, נראים לישראלי הממוצע כבדיות משעשעות, שהיו יכולות לפרנס את ילקוט הכזבים הפלשתיני.
אבל מומלץ לא להתייחס בגיחוך לתגליות ההיסטוריות הללו. גם מכחישי שואה מקצועיים נחשבו בתחילה לשקרנים-תמהונים, לפני שהיו מי שהתחילו להתייחס ברצינות לשקריהם. למחברי ההיסטוריה החדשה של העם הפלשתיני יש מי ללמוד.
