מכל המבקשים מחילה וסליחה על חטאיהם, ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה, והכותב ביניהם, נדמה כי יש חבורה שחייבת לעשות תשובה גדולה מאוד. החבורה הזו ידועה בשמה: ה"ברנז'ה".
לאותה "ברנז'ה" משתייכים גם היועץ המשפטי הנוכחי לממשלה, כמה מבכירי פרקליטות המדינה, כמה מבכירי מערכת המשפט, וביניהם כמה משופטי בג"ץ. הטעויות המשפטיות שלהם, כמו זו המתייחסת למסתננים, נובעות מהקונספציה השגויה של אסכולת ברק-בג"ץ.
ה"ברנז'ה" מתאפיינת בציניות כלפי המדינה היהודית והציונות. הם דוחקים בכל האמצעים לקראת התנערות מדמותה של ישראל כמדינה יהודית. אבי אבות הטומאה הזו, של ה"ברנז'ה", הוא מרטין בובר. אותו בובר הקים דורות של ציניקנים, שמטרתם נוסחה על ידו: "הקמת מדינה פלשתינית דו-לאומית, או פדרציה ערבית-יהודית רחבה יותר, שבה ייקלטו היהודים החיים בפלשתין כמיעוט". כמו
שמעון פרס הם חותרים ל"זהות מזרח-תיכונית לא-לאומית".
הרעיונות הפוסט ציוניים של הכת הזו, חלחלו גם לבית המשפט העליון והפכו לאידיאולוגיה מוצהרת של אסכולת בג"ץ בראשות
אהרן ברק. בספרו 'מהפכה חוקתית' כותב ברק: "תוכנו של הביטוי 'מדינה יהודית' ייקבע ברמת ההפשטה הגבוהה ביותר, כדי שיהיה זהה לאופייה הדמוקרטי של המדינה. ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית הם הערכים האוניברסליים המשותפים לבני חברה דמוקרטית". על-פי אידיאולוגיה זו, תפקיד בית המשפט העליון הוא להגן על "ערכים אוניברסליים" כמו שוויון,
חופש הביטוי ופרטיות.
הקונספציה המוטעית של אסכולת ברק בבג"ץ היא שהם רואים עצמם כלבי השמירה של מדינה דמוקרטית חילונית ליברלית רדיקלית, בה ערך השוויון הוא הערך העליון. לכן, בבית המשפט שלהם הכל שפיט נורמטיבית (בג"ץ 910/86 רסלר נגד שר הביטחון, בעניין גיוס בחורי הישיבות; בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נגד ראש הממשלה). אסכולה זו מגיעה לטעויות שיפוטיות סדרתיות בכל הנוגע להבטחת ערך הביטחון הלאומי, כגון: בג"ץ 680/88,
מאיר שניצר נגד הצנזור הצבאי הראשי, בראשות השופטים ברק, מלץ וולנשטיין. אלה התירו לחשוף את שמו של ראש המוסד, והעדיפו את חופש הביטוי על פני הביטחון הלאומי. כמו בג"ץ קציר 6698/95, עאדל קעדאן נגד מנהל מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון, הסוכנות היהודית, האגודה השיתופית קציר, בהם פסקו לאסור על הקצאת קרקע לבניית יישובים יהודיים וביטלו את מניעת התיישבות ערבים ביישובים יהודיים. כמו בג"ץ 5100/94 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל נגד ממשלת ישראל, על איסור החקירות בידי השב"כ בלחץ פיזי כלשהו, בו הודה השופט ברק כי הוא אינו מקל על ההתמודדות של הדמוקרטיה עם מציאות של מלחמה ושלמעשה הוא גורם לכך ש"הדמוקרטיה נלחמת כאשר אחת מידיה קשורה לאחור". ההיסטוריה מלמדת שדמוקרטיות כאלה נכחדו ו/או נמצאות בסכנת השמדה, כפי שמאיימת הפלישה הג'יהאדיסטית על אירופה ועל ארצות הברית.
אבל יש בבג"ץ אסכולה נאורה, היא אסכולת
מאיר שמגר, על חבריה הטובים נמנים בין השאר:
אדמונד לוי זצ"ל,
מנחם אלון,
יעקב קדמי ו
אורי שטרוזמן. בעיניהם מדינת ישראל היא קודם לכל מדינה יהודית, ולאחר מכן דמוקרטית, הנמצאת במלחמה מתמדת נגד עצם קיומה. לכן מעל לכל, תפקיד השופטים העליונים להגן על זכותה להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית, בהתאם למדיניות נבחרי הציבור, שהם: הממשלה והכנסת. תפקידו של בית המשפט הוא לסייע לנבחרי הציבור במשימתם הלאומית ההיסטורית. לכן קבע השופט יעקב קדמי, כי ערך הביטחון הלאומי הוא הערך העליון הגובר על הערך הנעלה של השוויון: "ערך הביטחון הלאומי מדבר בהבטחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: ובנסיבות שבהן יש לכך הצדקה - בכוחו לכרסם ואף לדחות את ערך השוויון". זו העדפה מתקנת, והיא נחשבת כמקדמת את עקרון השוויון, כי היא איננה מבוססת על הבחנה שרירותית בין מושאי השוויון אלא עניינית.
ההעדפה המתקנת הלאומית היא העדפה מוצדקת, בגלל הזכות שהיא חובה, כמטרת הציונות, להקים בארץ ישראל מדינה יהודית שתביא לתיקון של עוול בן אלפי שנים, שנגרם לעם היהודי. זו העדפה מתקנת גם בשל היותם של יהודי מדינת היהודים מיעוט מזערי במזרח התיכון הערבי, ובגלל מלחמתה של מדינת ישראל לעצמאותה ולקיומה כנגד אויבים הסובבים אותה והחיים בתוכה. אותם אויבים מסרבים להכיר "דה יורה" בזכות עמנו הקדוש והמעונה לתקומה במדינתו הקדושה בארץ הקודש. ארץ שהיא הבית הלאומי היהודי מתוקף החלטות משפטיות בינלאומיות ומכוח הזכות שארצנו ניתנה לנו על-ידי אלוהים, על-פי התנ"ך. השפט ברק קבע בעצמו בהברקה נדירה, שיש בה פתח תשובה לאסכולתו: "חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי" (בג"ץ 5100/94).
על אסכולת ברק לעשות תשובה ולחזור בה, כיוון שבהחלטותיה יש בכדי לפגוע בביטחון הלאומי ובזהותה היהודית של המדינה היהודית. אם לא תחזור בה יש ויטענו כלפיה שהיא ממשיכה לפעול "כדרכם של הצבועים המכריזים על שלטון החוק תוך העלמת עין מן הנעשה מתחת לפני השטח" (השופט לנדאו בדוח ועדתו על השב"כ).
