'חוצפה' מס' 1:
בכיתה י"א בשיעור מחשבת ישבתי ללמוד לתיאוריה. הרב שלימד, שהוא גם הראש ישיבה, ביקש ממני לסגור את החוברת שלא שייכת לשיעור, אני בחוצפתי זכרתי שבעברו הרב התעסק במכונאות רכב - הצעתי לו "דיל" - אני סוגר בתנאי שהוא מלמד אותי את כל נושא המנוע, הרב חייך והסכים.
בערב, כשכמובן שכחתי מזה, הוא התקשר למדריך שלי בפנימייה וביקש שיגיד לי את השעה המתאימה שאבוא לביתו ללמוד את המנוע, ואכן, כך היה.
'חוצפה' מס' 2:
כשלמדתי בישיבת ההסדר בשדרות, אותו רב הגיע ללמד פעם בשבוע בישיבה. שוב, אזרתי אומץ וביקשתי ללמוד חברותא ["חברותא" - לימוד בזוג, בד"כ מיועד לשניים שהם יחסית באותה רמה של החומר הנלמד, כשרב גדול ב-40 שנה מהתלמיד בכמות ובאיכות זה לא עונה כ"כ על ההגדרה של חברותא...]
כהרגלו, חייך והסכים ברצון, כך למדנו עד שהתגייסתי.
לאחר הגיוס, כיוון שגרנו באותו הישוב - כל פעם כשחזרתי מהבסיס לבית התקשרתי מהדרך לשאול אם מתאים שאעבור ללמוד "חברותא", תמיד, אבל תמיד זה היה זמן נוח בשבילו, ורעייתו היקרה הייתה מפנקת אותנו במטעמיה.
לאחר השחרור המשכנו ללמוד יחד.
'חוצפה' מס' 3:
כשסיימתי את הלימוד בישיבה (שיעור ה') אני התחתנתי, והוא העתיק את מקום מגוריו לעיר שדרות, כך שבעצם אין לנו יותר מקום מפגש קבוע.
לא רציתי לוותר על העונג, שוב, ביקשתי להמשיך את הלימוד בצורה טלפונית כל שישי, הוא חייך והסכים ברצון.
וכך כל יום שישי, מכל מקום - חו"ל, מילואים, חדר לידה וכו' אני מתקשר ליהנות מ"חברותא" של רבע שעה טלפונית ומסכם בכתב את מילותיו הקדושות.
9 שנים, כן, 9 שנים של "חברותא" מלאת אופטימיות, חכמת חיים וחיוך אבהי אוהב.
אגב, האבא האוהב הזה הוא אב ל-10 ילדים וב"ה עשרות נכדים, כל יום כל אחד מילדיו מתקשר להיוועץ עימו על כל צעד ושעל. כל זה מלבד אלפי התלמידים שהעמיד בחייו.
בכ-15 השנים האחרונות, ה"חברותא" שלי ניצח את המחלה הארורה פעמיים, וגם אותה ניצח עם חיוך.
היא חזרה בשלישית.
לפני 3 חודשים, לאחר מלחמה ארוכה, ביקש להתנצל שאין יותר בכוחו לדבר.
המשכנו להתכתב.
השבוע נפרדתי ונפרד העולם מאיש יקר, אוהב, אהוב, רב, חבר, מדריך, אב ומחנך דגול ובעיקר חברותא לחיים.
הרב שמואל אקשטיין זצוק"ל, נוח בשלום על משכבך ותהיה מליץ יושר עבור עמך, ארצך ומשפחתך.
אוהב וכבר מתגעגע,
ה"חברותא" שלך.
