החתרנות כאיום נעלם

במאמר הזה אשתמש בעקרונות הבסיסיים של אבטחה כדי להקיש מהם את התנהלות מדינת ישראל בשמירה על ביטחונה ושלום אזרחיה.

ממונה ביטחון של ארגון מאובטח פועל על בסיס תוכנית אבטחה שמהווה מענה לאיומים שרלוונטיים לארגונו – איומי הייחוס. איומים אלו הינם נגזרת של הערכה עצמית, מקצועית של הממונה ושל הגוף המקצועי שמנחה אותו. איומי הייחוס הם חיצוניים וגם פנימיים.

האיומים כוללים בעיקר את ההיבט הפיזי – חיי אדם ושלמות הרכוש.
בארגונים אזרחיים ההתמודדות בדרך כלל הינה מול טרור, מול פעילות פלילית כמו פריצה, גניבה (גם על-ידי עובדי הארגון) והגנה על המידע הרגיש של הארגון.

מול איומים אלו וכפועל יוצא של תוכנית האבטחה – מופעל מערך אבטחה שכולל כ"א, אמצעים ונהלים, נשען על מודיעין והתרעות שמספק הגורם המנחה המקצועי, מערך האבטחה מייצר הרתעה, מניעה וסיכול של האיומים הנ"ל ומעניק לארגון את התוצר שמוגדר "ביטחון". הביטחון מאפשר את קיום השגרה בארגון ואת הפעילות הייעודית התקינה (עסקית או שירותיות)– בהתאם לאופי הארגון.

ומהמיקרו למקרו.

כאן אבקש להקיש מהעקרונות הנ"ל את תפישת האבטחה של מדינה לגבי הדרך והצורך להבטיח את שרידותה ולהעניק ביטחון לתושביה.
על בטחון המדינה מופקדת הממשלה שמתווה מדיניות כוללת המתורגמת לפעולות אבטחה וסיכול באמצעות צבא, משטרה, שירותי ביטחון וגופי מודיעין.

מערכת כזו פועלת כנגד איומים פיזיים חיצוניים (צבא של מדינות עימות וארגוני טרור חיצוניים) וכנגד איומים פיזיים פנימיים(בעיקר תשתיות טרור).

מדינת ישראל מאז הקמתה עוסקת באופן אינטנסיבי בפעילות צבאית, לוט"רית ומודיעינית לטיפול באיומים כנ"ל במידה רבה של הצלחה ולראיה המדינה מתקיימת,משגשגת באופן יחסי ומעניקה ביטחון סביר לתושביה. כך הם הדברים על פני שטח.

תפישת הביטחון של מדינת ישראל

השאלה שחייבת להישאל היא האם אותה "תפישת הביטחון של ישראל" אכן כוללת את כל סל האיומים ואם היא אכן כוללת – האם כל האיומים הנכללים זוכים למענה הולם.

בגרעין תפישת הביטחון של ישראל מוגדר הצורך העיקרי: "הגנת קיומה של המדינה והאינטרסים שלה בפני איומים אפשריים". אותם "איומים אפשריים" שהמדינה הגדירה נובעים בעיקר מצבאות של מדינות עימות ומארגוני פח"ע. כלומר האיומים הפיזיים מאופיינים ומטופלים בהתאם לדוקטרינה שעיקרה "הרתעה, התראה והכרעה". את שלושת המרכיבים של הדוקטרינה מספקים צה"ל, משטרת ישראל וגופי המודיעין והסיכול.

החתרנות כאיום מרכזי

לצד האיומים הפיזיים (המוחשיים והוירטואליים כגון הסייבר) קיימים איומים אחרים ובעיקר איום החתרנות. חתירה תחת אושיות המדינה לערער את ביטחונה הפיזי, את המרקם החברתי ולהחליש את מעמדה המדיני תוך יצירת דמוניזציה של המדינה, התנהלותה ויעדיה.

אין לי כוונה לעסוק במסגרת מאמר זה בישויות שעוסקות באופן שוטף ואינטנסיבי בחתרנות כנגד המדינה, בסייעניהם ובתשתיות שמעניקות להם את הלגיטימיות וחופש הפעולה. למי שהנושא אינו מוכר דיו,ימצא סקירות רבות בתקשורת לגווניה וכן בשני ספרים מכוננים שראו אור לאחרונה – "תעשיית השקרים" של בן-דרור ימיני ו"תפוס ת'יהודי" של טוביה טננבאום שעשו עבודת קודש בליקוט הפרטים, ניתוחם והצפה במלוא העוצמה של הנושא המדאיג ומדהים.

אתייחס לצורך לטפל באיום מסוג זה ולשאלה אם מדינת ישראל מציבה מולו מענה כלשהו.

החתרנות מטבעה נועדה לכרסם ביסודות המדינה כדי למוטט אותה ולגרום לה לקריסה פנימית. זהו איום קשה לא פחות מכלל הסיכונים הפיזיים הגלויים ומאובחנים ולכן יש לראות בחתרנות איום קיומי ממדרגה ראשונה.

סיכול חתרנות נמצא בעיקר אחריות השב"כ (ובחלקו באחריות המשטרה בהיבט הפלילי). השב"כ אמור לאתר את הפעילות הזאת ואת מחולליה למנוע ולסכלה בעבה. האם החתרנות כוללת הסתה של מגזרים לגזילת קרקעות מדינה? תמיכה בהסתננות בלתי חוקית למדינה? פעולות לסכל את החלטות הממשלה? החדרת "חפרפרות" מטעם החתרן אל תוך מערכות הממשל, המשפט ורשויות מדינה אחרות? בידוי ראיות נגד המדינה, צבאה וכו' לצורך הפיכתה למוקצה בקהילה הבין לאומית? הזרמת כספים מישויות זרות למימון כל הנ"ל? התשובה הינה חד-משמעית – כן.

האם זה נעשה?

התשובה לשאלה זו הינה שבמידה והשב"כ ומשטרת ישראל אכן פועלים לסיכול החתרנות – התוצאה בשטח אינה ניכרת.

האם יש מקום לחשוד שהנ"ל אינם מזהים את האיום ואינם פועלים נגדו? הסיכוי לכך קלוש עד אפסי.

אם כך מדוע הפעילות החתרנית נמשכת ללא כל הפרעה? האם המדיניות של גופי הסיכול אינה מסווגת את החתרנות כסכנה מהותית?

את התשובה לכך לא נקבל מהגופים הממונים ואת השאלה הזאת יש להפנות לכתובת המתאימה – ממשלת ישראל והעומד בראשה. התשובה במגבלות הרצוי, המצופה והמצוי.

אזרח המדינה מצפה מממשלתו הנבחרת ומהרשויות המקצועיות שיפעלו בנחישות וללא שיקולים זרים לממש את המנדט שהאזרח העניק להם לפעול נגד כל סיכון גלוי או סמוי, לנטרל את הסיכון וזאת כדי להעניק לאזרח את זכותו הבסיסית – ביטחון מלא בגבולות מדינתו ואבטחת חוזקה, ביטחונה ומעמדה הבין לאומי של מדינתו ולטפל בחתרנות באותה מידה של נחישות כמו באיומים הפיזיים.

יש לזכור שהשב"כ הינו גוף מובנה במשרד ראש הממשלה, מצוי באחריותו הישירה של הרה"מ ופועל במסגרת הגדרת יעדיו וסמכויותיו ובהתאם להנחיות רה"מ.

יש גם לזכור שבמדינת ישראל נוצרה מערכת משפטית-ייחודית, שנטלה לעצמה סמכויות רחבות ושנויות במחלוקת, מערכת שיש לה השפעה רבה(בלשון המעטה) על תפקוד הממשלה והרשות המחוקקת, מערכת שנוטה לתפישת עולם שבמרכזה זכויות מפליגות של הפרט בעדיפות על זכויות הקהילה לביטחון ובעדיפות על הרוב הדמוקרטי במימוש רצונו החופשי באמצעות נבחריו.

וכך, ביודענו את המסגרות והנפשות הפועלות, יש להפנות את השאלה לגבי החידלון בטיפול בחתרנות לאלו שבחרנו בהם, כי לאלו שמונו אין רשות להשיב ואלה שלא בחרנו בהם והם בחרו את עצמם - לא יטרחו להשיב.

אז אותיר את השאלה מונחת לפתחו של ראש הממשלה ואצפה כאזרח במדינה דמוקרטית אשר ממלא את חובותיו וסבור שלממשלתו אסור להתעלם משאלותיו וזאת במסגרת זכויותיו האזרחיות-דמוקרטיות, ודורש מראש הממשלה הנבחר שיואיל להשיב ולהסביר מה נעשה ואם נעשות פעולות כל שהן לטיפול באיום החתרנות - וכמאמר חז"לינו – ויפה (העידכון והמענה)לשעה אחת קודם.