השופט: אליהו ביתן, בית המשפט המחוזי בבאר שבע

המועד: יום ראשון, 14.9.2014, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים


עורכי הדין ומקצת הנאשמים נמצאים באולם בזמן, אבל אליהו ביתן נכנס רק בשעה 09:15. בתיק הראשון מבקש הסניגור ארכה כדי ללמוד חומר חקירה חדש שהגיע לידי התובעת. ביתן שואל בצורה חדה וממוקדת במה מדובר, מברר באלו תנאים הנאשם משוחרר ומוודא שאין חומר חקירה נוסף שעתיד להגיע. תוך כדי כך, הוא מרים את קולו: "אני מבקש שקט באולם. שקט באולם!". הסניגור מגיע מכפר סבא, ביתן מתחשב בכך ומוכן להתאים את עצמו אליו. לבסוף יוצאים הסניגור והתובעת, מתאמים יומנים כדי שיוכלו להיפגש לפני הדיון הבא וביתן קובע אותו ל-19.10.14.

כעת ביתן מקריא במהירות גזר דין, מציין את המתחם ונסיבות נוספות וקובע שישה חודשי מאסר. בהקפדה רבה על הנהלים, הוא פונה לסניגור: "הנאשם מעוניין לשאת בעבודות שירות?". התשובה כמובן חיובית. "יש לגבירתי מה להעיר?", שואל ביתן את התובעת. היא משיבה בשלילה והוא קובע ל-12.11.14 את הדיון בו תידון חוות דעת הממונה על עבודות השירות. מנוכחות באולמות אחרים אני יודע, שהעיכוב כאן הוא בשל העומס הרב המוטל על הממונה.

"כן, מה עוד אפשר?", מעביר ביתן את ניהול האולם לידי הצדדים. עורכת דין קמה: "יש לי עתירה מינהלית שקבועה ל-09:00". ביתן: "הצד השני כאן?". עורכת הדין: "הוא היה פה". ביתן: "תתפסי אותו ונקבל אתכם בין לבין". הם עתידים לחכות עוד זמן לא מועט בשל העדיפות המוצדקת הניתנת להליכים פליליים, במיוחד כאשר מדובר בעצורים.


"העניין פה מחייב יצירתיות"


סניגור מתערב: "הלקוח שלי בבידוק, אנחנו מבקשים דחייה כדי להידבר". ביתן: "כבר דיברתם, לא? זה לא נגמר?". הצדדים מעדכנים שהם קבעו פגישה, אבל ביתן לא ממהר להיענות להם: "בואו נחכה שיגיעו כולם". ביתן פונה לקלדנית: "תבקשי מהדר [כנראה העוזרת המשפטית] שתלחץ על הליווי", כך שהעצורים יועלו לאולם סוף-סוף.

כעת מגיע הנאשם שהתעכב בבידוק, וביתן לא עושה לו חיים קלים: "למה אתה מאחר?". הנאשם: "יש פקקים בבאר שבע". ביתן: "מאיפה אתה מגיע?". הנאשם: "מרהט". ביתן: "מרהט לבאר שבע יש פקקים? מתי יצאת מהבית?". הנאשם: "ב-09:00-08:30". ביתן: "09:00-08:30 כשהדיון קבוע ל-09:00?". הנאשם: "נתקעתי בפקקים, מצטער". ביתן מכניס לפרוטוקול הוראה לנאשם להגיע להבא בזמן, ואני רושם לעצמי: הייתי רוצה לראות שופטים אומרים את זה לעורכי דין. ביתן דוחה את הדיון לבקשת הצדדים ואומר לסניגור: "תסביר ללקוח שלך, שאם הוא יאחר בפעם הבאה, זה יעלה לו בתשלום שלא כדאי לו לעשות אותו".

בתיק הבא - עניינו של קטין - ביתן פעיל יותר: "העניין פה מחייב יצירתיות. בתסקיר יש צדדים בעייתיים שאני לא רואה להם פתרון. מצד שני התוצאה חמורה ביותר, בסדרי גודל שאנחנו לא רואים כאן כל יום. צריך פתרון יצירתי, זה לא פוצי מוצי". ביתן מבקש מהתובעת שתסכים לתסקיר של שירות המבחן, ומזכיר לה את המובן מאליו: "אף אחד לא מחייב אתכם לכלום" - דהיינו לקבל את המלצות התסקיר. הוא מכניס לפרוטוקול: "התביעה מסכימה לדחייה בלי להתחייב על קו כלשהו", ושוב מרים את קולו: "אני מבקש שקט באולם!" (אני לא שמעתי רעש). הטיעונים לעונש נקבעים ל-19.10.14.


"זה תיקי מדף"


כעת עובר ביתן לתיק שלדעתו בכלל לא צריך להיות אצלו. "עם כל החומרה, אפשר להכניס את זה לבית משפט שלום", הוא אומר לתובעת. "גם בבית משפט שלום אם הוא יימצא אשם, הוא יכול ללכת לבית סוהר לכמה שנים. זה הניסוח שלכם". הנאשם מתערב: "לא עשיתי את זה". ביתן: "אנחנו לא מדברים אם לא עשית אלא על הניסוח. אם לא עשית - בית משפט יקבע".

הוא חוזר לתובעת: "שש מתוך שבע העבירות הן בשלום, והשביעית היא חצי לכאן וחצי לכאן. אני לא רוצה את הגיבובים האלה פה. לאישום הראשון אין קשר לדברים האחרים. לא מכניסים הכל הנה, יש לנו מספיק צרות משלנו, לכל אחד יש את חלקו". ביתן מכניס לפרוטוקול מפיהם של הסניגור והנאשם שכתב האישום הוקרא והובן, וגם שעד הישיבה הבאה תשקול המאשימה את דבריו בקשר לבית המשפט שאמור לדון בתיק.

ביתן ממשיך להקשות על התביעה גם בתיק הבא: "למה אין לכם הסכמה לעונש? זה תיקי מדף, לא שונה מתיקים אחרים. מה הסיפור? מה שצריך להזרים את העניינים, צריך להזרים את העניינים. יש מחירי מדף, אפשר לראות מה הפסיקה. המחיר הבסיסי ידוע עם סטייה קלה ביותר ממקום למקום. אולי תצאו ביחד, אולי אחד יקח מימין ואחד משמאל ונראה במה אפשר להתקדם".


"אני לא מצליח להבין"


כעת עוברים לעניינו של מי שמואשם בייבוא סמים מסיני, וביתן מוכיח שהוא קורא היטב: "ראיתי בסיכומים כל מיני טענות שאין להן זכר בראיות", הוא אומר לתובעת. "חזרתי וחזרתי על הדברים. יש לו תפקיד: הוא פרויקטור, הוא אוסף את הכסף. זה בדיוק המסייע. הוא לא יכול להחליט שום דבר, את מי לשחרר, כמה לקבל. גם הסכום שהוא קיבל מלמד שהוא לא חלק מעשרות אלפי הדולרים שהתגלגלו שם. אם נהג מונית מקבל 300 שקל ומעביר סמים - זה לא הופך אותו לסוחר סמים. אלו דברים מאוד ברורים. אני רק מנסה להבין למה אתם לא חושבים כך. אלו דברים בסיסיים ופשוטים".

התובעת אומרת שכך הם חושבים משום שאי-אפשר היה לנהל את הרשת בלי הנאשם, וביתן לא אוהב את התשובה: "על יסוד מה 'אתם חושבים'? אי-אפשר בלעדיו - זה מושג שבא מעולם אחר, לא מהשאלה האם הוא מסייע או שותף. אי-אפשר לשדוד בנק בלי מי שסיפק את המסור - אבל הוא מסייע ולא שותף. בסך-הכל יש לו מסור לחיתוך ברזל, הוא לוקח על כל שימוש 500 שקל. אמרו לו: תן לנו את זה לחצי שנה. לא מעניין אותו מי שדד, כמה שדד. אותו הדבר כאן. ידיעת הסיפור אינה הופכת אותך לשותף. כדי להיות שותף אתה צריך להיות בלב העניינים - לדעת את הפרטים, להחליט. כאן זה כמו קבלן חיצוני. הוא לא מחליט למי לתת מכות, כמה מכות לתת, את מי לשחרר. זה מקרה קלאסי.

"אני לא מצליח להבין את העמדה 'אנחנו חושבים'. אנחנו באותו מקצוע, ובהקשרים האלה זה כמעט אוטומטי. יותר ממה שאני אומר אי-אפשר להגיד, חוץ מאשר לכתוב את זה. תקחו את מה שאני אומר ותרוויחו את מה שאפשר להרוויח". ביתן דוחה את הדיון ל-22.10.14 - להודעה על הסכמה אם תושג כזו ולהשלמת טיעונים אם לא.

ממש לפני שאני יוצא, סניגור מתיק קודם מבקש להזיז את הדיון משום שמרשו לא יכול להגיע ביום ראשון (לא ברור למה, כי הוא עצור). ביתן: "זה לא לפי הרצונות שלו". הנאשם: "מה זה לא יכול?!". ביתן: "אני לא שואל אותך". הנאשם צועק שוב וביתן מורה להוציא אותו מהאולם.

השורה התחתונה: שופט הבקיא היטב בפרטי התיקים ומשקיע מחשבה בלימוד העובדות והשלכותיהן. קצת צרמה הערתו על "גיבובים" שהוא מעדיף לשלוח לבית משפט השלום. ביתן דורש בצדק עמידה בזמנים, אם כי היה ראוי שייתן דוגמה אישית.

יעילות: 9.

מזג שיפוטי: 8.