זה כחמש שנים ניטש ויכוח בין המצדדים בדרישתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מהפלשתינים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לבין המתנגדים לדרישה זו - בין בנימוק שישראל אינה זקוקה להכרה הפלשתינית בזכות קיומה כמדינת העם היהודי, ובין בטענה שמדובר בדרישה קנטרנית ומיותרת, המכבידה על עצם הסיכוי לחדש את התהליך המדיני ולקדם הסכם.

הדרישה להכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, היא הביטוי האולטימטיבי של זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. הקהילה הבינלאומית הכירה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ביותר מהזדמנות אחת, הפקידה בידי הבריטים את המנדט להקמת מדינה יהודית ותקפה הכרה זו בהחלטה 181 של עצרת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947. זכות ההגדרה העצמית, היא זכות טבעית, המוקנית לכל עם. הסירוב להכיר בזכות ההגדרה העצמית, כשהיא מתייחסת לישראל כמדינת העם היהודי, למרות כל ההסברים המתפתלים של מנהיגים פלשתינים לדורותיהם, מבטא התכחשות לעצם קיומו של עם יהודי. שורשיה של התכחשות זו בתפיסה שלפיה מדובר בדת יהודית בלבד וכי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, יהודים ושאינם יהודים, ונטולת זהות לאומית.

כשההנהגה הפלשתינית נדחקת לפינה ומוצאת עצמה נבוכה מלומר בריש גלי, כי אינה מכירה בעצם קיומו של עם יהודי (גם על הפלשתינים משפיעה לעתים התקינות הפוליטית), היא נתלית בהסבר, כי אין זה מתפקידה לאשרר את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל או את החלטות הקהילה הבינלאומית. דובריה מוסיפים, בזלזול ובהתרסה, כי תגדיר מדינת ישראל את עצמה כרצונה, אך אין זה מעניינם לתקף את הכרזותיה.

ויתור על זכות השיבה

במהלך השנים האחרונות, גובתה דרישת ישראל בעניין ההכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודית על-ידי נשיאי ארצות הברית ומנהיגים נוספים בקהילה הבינלאומית, אך אלו לא צירפו לכך לחץ אמתי על ההנהגה הפלשתינית לסגת מעמדתה. במקרים מסוימים אף שידרו תחושה, כי מדובר בדרישה ישראלית קנטרנית-משהו. ההנהגה וההסברה הפלשתינית הצליחו למסמס את הדרישה הישראלית ואף להציגה כסוג של מכשול. כשנדרשה ההנהגה הפלשתינית להסביר את התנגדותה הנחרצת להכרה הנדרשת, הציגה בקול אחיד - ממחמוד עבאס עד אחרון הדוברים - הסבר הנתמך על שלושה יסודות:

1. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית פירושה ויתור על זכות השיבה.

2. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית פירושה התכחשות לזכויות הילידיות של הפלשתינים אזרחי ישראל.

3. הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית פירושה שינוי הנרטיב הפלשתיני וקבלת הנרטיב הישראלי - במילים אחרות, השלמה עם הקמתה של המדינה היהודית כחטא וכעוול היסטורי.

בתחילת אוקטובר 2014 הוצג מסמך פלשתיני, הנושא את הכותרת: טיוטה פלשתינית להחלטה [של מועצת הביטחון] בנוגע למסגרת זמנים לסיום הכיבוש הישראלי (במקור - Palestinian draft resolution on time frame to end Israeli occupation ). בטיוטה זו מציגים הפלשתינים את דרישתם לסיום הכיבוש הישראלי ולהכרה במדינה פלשתינית עצמאית בגבולות 1967, שבירתה ירושלים המזרחית. הפלשתינים מבססים את דרישתם על שורה של החלטות או"ם, ועידות בינלאומיות ועקרונות המשפט הבינלאומי והצדק.

משמעותי במיוחד בטיוטה זו הוא סעיף 3a, בו נדרשת נסיגת ישראל, הכוח הכובש, באופן מלא מכל השטחים הפלשתינים שנכבשו בשנת 1967 (למען הדיוק ההיסטורי, כדאי להזכיר שב-1967 נכבשו השטחים ממצרים ומירדן, לא מריבון פלשתיני), ובכללם ירושלים המזרחית. הדרישה היא לנסיגה במהירות האפשרית ובמסגרת זמנים מוגדרת, שלא יאוחר מנובמבר 2016. זאת, כדי להשיג את העצמאות והריבונות של המדינה הפלשתינית וכך לממש את זכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני.

מובן מאליו

מתבקשת השאלה: אם זכות ההגדרה העצמית היא יסוד ותנאי הכרחי מבחינת הפלשתינים, כמו-גם זכות טבעית המוקנית להם, הכיצד זה נותרת התנגדותם לזכות זהה וטבעית כזו לעם היהודי? מפתיע, או אולי לא, היה להיווכח שאף לא גורם אחד באו"ם או בקהילה הבינלאומית, חשב שראוי היה להציג את השאלה הזו בפני הפלשתינים. הדרישה הפלשתינית למימוש זכות ההגדרה העצמית נתקבלה כמובן מאליו, ואיש לא חשב להקשות ולשאול מדוע נדרשים הפלשתינים להכרה כזו - הרי זו ניתנה בהחלטה 181 של האו"ם, וכמדינה יוכלו להגדיר עצמם כרצונם. איש לא סבר שמדובר בדרישה קנטרנית, שנועדה להקשות על האפשרות להגיע להסכם.

האם הדרישה הפלשתינית להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני, לצד סירוב עיקש להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, איננה בחזקת אמירה רבת-משמעות? מהן השלכותיה של אמירה זו לגבי הסיכוי להגיע לשלום אמת בין מדינת ישראל לפלשתינים? נדמה, כי בשלה העת להעמיד את הפלשתינים בפני השאלה הבסיסית הזו ולשמוע את הסברם להיעדר הדדיות. על ההנהגה הפלשתינית חלה החובה המוסרית, הציבורית והפוליטית להבהיר מדוע זכות ההגדרה העצמית, היא בחזקת זכות טבעית ומוקנית לפלשתינים, אותה הם מגדירים כסוג של תנאי ונימוק להצעת ההחלטה בדבר נסיגה ישראלית מלאה והכרה במדינה פלשתינית בגבולות 1967, אך אינה נותרת כזכות כל אימת שמדובר בעם היהודי ובמדינת ישראל.

למעשה, הדרישה הפלשתינית להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני לצד סירוב להכרה בזכות העם היהודי, מתקפת את ההסברים הפלשתינים באופן מטריד. קשה יהיה לבטל את טענתם של אלו שיראו בהסבר הפלשתיני לסירוב להכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, ביטוי לחוסר נכונות ובשלות להגיע הסכם שלום אמתי, כלומר: ביטוי ל"אסטרטגיית השלבים" בנוסח מתוחכם ומעודן ולכמיהה ההיסטורית לחיסול הישות היהודית הלאומית בארץ ישראל המערבית לשם הקמת מדינה פלשתינית מהים עד הנהר.

אין צורך במאמץ מיוחד על-מנת לאתר התבטאויות של בכירים פלשתינים בנוגע לכוונה זו. החזון הלאומי הפלשתיני מודגש גם בספרי הלימוד, באמצעי התקשורת, בשיח הציבורי בזירה הפלשתינית וכן באמנת הפתח והאמנה הלאומית הפלשתינית - אמנת אש"ף. האמנה הפלשתינית לא שונתה בפועל, למרות התחייבויות לעשות כן (את הנוסח המלא ניתן למצוא באתרים רשמיים של אש"ף ושל הרשות הפלשתינית).

מאחר שההנהגה הפלשתינית עדיין מחויבת - באופן רשמי - להסכמי אוסלו, ומשום שהיא מצהירה חזור והצהר על כוונתה הכנה להגיע להסכם שלום עם ישראל, עליה להסביר את פשר דרישתה להכרה בזכות ההגדרה העצמית לפלשתינים, לצד התנגדותה הנחרצת לאותה הזכות בעבור העם היהודי במדינת ישראל.