הצעתו של האלוף סמיה מיושמת בעקבות הטבח שביצעו ארגוני המחבלים בצפון סיני שבו נהרגו 33 חיילים מצריים ונפצעו עשרות, החליט נשיא מצרים עבד אלפתאח א-סיסי לנקוט צעד דרסטי והוא הכרזה על אזור חיץ ללא תושבים - מגבול רצועת-עזה דרומה למרחק שבין 1,500 ל-3000 מטר.
זוהי בדיוק הייתה הצעתו של האלוף (מיל.) יום טוב סמיה, מי שהיה אלוף פיקוד הדרום ומכיר היטב את שטח רצועת-עזה בכלל ואת זה הגובל עם מצרים בפרט. אזור חיץ כזה לא יאפשר חפירת מנהרות או העברת נשק מסיני לרצועה. בעוד שנשיא מצרים דאז
חוסני מובארקּ לא התייחס להצעת האלוף, א-סיסי מיישם אותה.
אגב, א-סיסי יודע דבר על המתרחש בסיני. לפני מינויו לשר הגנה, היה ראש אגף המודיעין של צבא מצרים שטיפל במיוחד בגלי הטרור בסיני.
מי זוכר בסוריה רמה ששמה הגולן
זוהי כותרת מאמרו של א' עבד אלטורק בעיתון "אלאהראם" המצרי (20.10.14) השואל:
"אם המלחמה בסוריה שנמשכת למעלה משלוש שנים נגד כל ארגוני האופוזיציה, ולאחרונה גם נגד דאעש, תיארך עוד שנים, אז מי בכלל חושב על רמת הגולן?
"תמונת המצב היא כזאת:
"הערבים כיום עסוקים בעיקר במאבקם נגד איום דאעש. הם מגייסים כוחות ומשאבים לא למען שחרור הגולן, אלא להגנה על קיומם. מאז 2011 שקועה סוריה עד האוזניים במלחמה במתנגדי המשטר. עם התדרדרות מצבו של המשטר, נדחק שחרור הגולן הצידה.
זאת ועוד, הסיסמה של המשטר הסורי היא: 'כשם שלא תיתכן מלחמה בלי מצרים, לא ייתכן שלום בלי סוריה', ולסיסמה זו אין אחיזה במציאות".
מכים על חטא
בימים אלה, כמו מדי שנה, מתאבלים מיליוני השיעים בכל העולם על הירצחו של האימאם אלחוסיין בן עלי, נכדו של הנביא מוחמד. האבל נמשך עשרה ימים - עשוראא' - מהאחד בחודש "מוחרם" המוסלמי ועד לעשרה בו. האבל מגיע לשיאו ביום העשירי. אז מגיעים מאות אלפי שיעים לעיר כרבלא שבדרום מערב עירק - שבה נרצח ונקבר אלחוסיין.
אלחוסיין חוסל בשנת 680 על-ידי יזיד, בנו של הח'ליף מועוויה, מייסד הח'ליפות האומיית בסוריה. אלחוסיין חוסל עם מאה משומרי ראשו בקרב "אלטף" המסמל את מאבק הדמים על השלטון הדתי - הח'ליפות. מאז ועד ימינו אלה, במשך 13 מאות שנה, נשפך דם רב בגלל אותו מאבק.
אמירה ידועה בתולדות האיסלאם היא כי "לא נשפך דם בתולדות האיסלאם כפי שנשפך על האימאמה (המנהיגות הדתית)".
ביום האחרון לעשוראא' עוטים השיעים - גברים, נשים וילדים - בגדים שחורים, מפגינים ברחובות ומכים על גביהם וחזותיהם בשרשראות עד זוב דם כאות אבל על הירצחו של האימאם. אך לא רק על כך.
מאחורי הסיפור הזה יש עוד סיפור: האבל הכבד מסמל גם הכאה על חטאם של תומכי אלחוסיין בדרום מערב עירק שהפרו את הבטחתם להגן על האימאם מפני אויביו שבאו מסוריה כדי לחסלו. בתולדות השיעים מסופר כי כשהגיע צבא האומַיים בפיקודו של יזיד לכרבלא, הפרו תומכי אלחוסיין את הבטחתם לו, הסתגרו בבתיהם והפקירו את דמו. הם מכים אפוא את עצמם בשלשלאות וגם בחרבות על כך שלא קיימו את הבטחתם.
בשנים האחרונות מנצל ארגון חיזבאללה השיעי את האירוע השנתי כבמת תעמולה למענו ולמען אירן שבמסגרתו נואם נסראללה להמוני תומכיו. מאז מלחמת לבנון השנייה הוא נהג לנאום מן הבונקר, אך השנה העז לפגוש את המוני תומכיו פנים אל פנים בעצרת זיכרון במעוזו שברובע אלדחיה שבדרום מערב ביירות.
הנשק הגרעיני של הפלשתינים
אחוז הנשים בעולם הערבי שאינן נישאות עולה בהתמדה. כך מראה מחקר שערכה
רשות השידור ההולנדית. בשיא טבלת הנשים הבלתי נשואות מככבות לבנון ומדינות המפרץ.
הסיבות העיקריות לכך הן נסיקתם של דמי המוהר ושל הוצאות הנישואין המוטלות במרבית המקרים על הגברים. סיבה נוספת היא עלייה במספר הנשים האקדמאיות שבחלקן מעדיפות להתמסר לקריירה ולא לגידול ילדים וניהול משק הבית. תופעה זו קיימת בעיקר במדינות המפרץ העשירות שבהן הלימודים האקדמיים הם חינם.
המחקר מתמקד במיוחד בתופעה בחברה הפלשתינית, שבה אחוז הרווקות הוא הנמוך ביותר בקרב הערבים. המחקר מייחס זאת לרצונם של הפלשתינים להתרבות מול ישראל, ולשם כך קיימות אגודות המעודדות נישואין ומסייעות למעוניינים להתחתן. לעניים נערכים נשפי נישואים קבוצתיים ל-50 זוגות ויותר על חשבון השלטונות. קיימת גם פעילות עניפה לסיוע לנכים ולעיוורים להינשא ולהקים משפחות.
אחת הדרכים להתגבר על משבר הדיור היא הרחבה בתיהם של הורי בני-הזוג - אופקית, וכשאין זה מתאפשר - גם אנכית.
נתונים אלה מזכירים את אמירתו של
יאסר ערפאת כי "רחם האישה הפלשתינית הוא הנשק הגרעיני שלנו".
פרס נובל לערבים
שמותיהם של הערבים נעדרים מרשימות הזוכים בפרס נובל.
הערבים קיבלו בכל הזמנים רק 8 פרסי נובל. אוכלוסייתם מונה 367.4 מיליון בני אדם - כ-5.2 אחוזים מכלל אוכלוסיית תבל. אך אחוז הפרסים שקיבלו הוא 0.95 בלבד.
זאת ועוד: חלק מן הפרסים הוענקו מסיבות פוליטיות ולא על הישגים בולטים במדעים או בספרות. לאנוור סאדאת הוענק הפרס בגלל הסכמי קמפ דיוויד, לערפאת הוענק הפרס בגלל הסכמי אוסלו ולמוחמד בראדעי הוענק הפרס בגלל פועלו בוועדה לאנרגיה אטומית, וזאת למרות כשלונו בסוגיית הגרעין האירני.
על הערבים המתלוננים על מיעוט פרסי הנובל כותב הסופר הלבנוני ג'סאן חג'אר בעיתון "אלנהאר" (9.10.14):
"על ועדת פרסי-הנובל לבדוק היטב את המציאות בעולם הערבי. הנה הערבים בהונם הבלתי נדלה המציאו למין האנושי המצאה מועילה: דאעש. האם לא מגיע להם על כך פרס נובל?".
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
