מפגש עם אריה. בעת ביקור בדרום אפריקה, יצא הרב שלמה גורן לסיור בספארי מקומי. אחד האריות, שכנראה לא קיבל את מנת המזון היומית שלו, החל להתקרב לעבר חבורת המטיילים. דיווח עיתונאי שפורסם בישראל ידע לספר, כי הרב גורן אמר את הפסוק "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" - והאריה שב על עקבותיו.
כאשר חזר הרב גורן ארצה, נפגש איתו ד"ר יהודה בן-מאיר, מראשי המפד"ל באותה עת, ושאל אותו האם יש אמת בסיפור. הרב גורן השיב בחיוב אך תמה מי סיפר על כך לעיתונאי. "חשבתי שזה היה הרב", אמר בן-מאיר. "לא", השיב הרב גורן. "אז מה כן?", תהה בן-מאיר. והרב ענה: "אולי האריה".
הגיורת והפוליטיקה. ברוח רצינית יותר אמר בן-מאיר, כי כאשר הרב גורן פסק - היה ברור שזוהי המילה האחרונה. היו מקרים בהם לפסיקתו נודעו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת, כמו במקרה של הלן זיידמן.
אותה זיידמן התגיירה בחו"ל בגיור שלא תאם את דרישות ההלכה, ולמרות זאת הורה בג"ץ לשר הפנים דאז, יוסף בורג, לרשום אותה כיהודייה. צעירי המפד"ל, בראשותם של זבולון המר המנוח ובן-מאיר ייבדל לחיים, ראו בכך הזדמנות נדירה להשיג יעד מרכזי שלהם: להכריח את המפלגה לצאת מהממשלה.
בורג נאלץ לכנס את הנהלת המפלגה, ושם גיבשו הצעירים רוב שיחייב אותו לעשות מה שכמעט מעולם לא עשה: לוותר על כסאו. אך זמן קצר מאוד לפני הישיבה נמסר, כי הרב גורן גייר את זיידמן כהלכה. "זה היה סוף הסיפור", אמר בן-מאיר, "כי היה ברור לכולנו שאם הוא גייר אותה - אין על מה להתווכח והיא יהודייה כשרה לכל דבר".
נגד הטייסים. ד"ר בני חן, מנהל אגף נשים ויולדות בבית החולים מעייני הישועה, היה איש דת צעיר בסיני בזמן מלחמת ההתשה. הרב גורן הטיל עליו לעסוק בזיהוי חללי צה"ל, שמספרם הלך וגדל. בנקודה מסוימת החליט הרב גורן, כי אינו מוכן שהגופות ימשיכו להיטלטל במשך 12-11 שעות בנסיעה למרכז הארץ, ודרש שהן יועברו בטיסה.
הבעיה הייתה, סיפר חן, שלטייסים יש אמונה טפלה ולפיה הטסת גופה היא מתכון בטוח לאסון. אבל עם הרב גורן לא מתווכחים, ואפילו לא טייסי חיל-האוויר הישראלי שהיה אז בשיא יוקרתו ותפארתו, ומובן שהוא השיג את מבוקשו.
שם שכזה. כאשר עמד חן להינשא, הוא ביקש מהרב גורן שיערוך את החופה והגיע עם כלתו - עולה מארה"ב - והוריה ללשכתו של הרב גורן בקריה. כאשר החל הרב גורן לרשום את הפרטים ושאל לשמה של הכלה, אמר חן: שרון. לפתע התערב אביה: זה לא שמה, הודיע. חן נדהם "אני יוצא איתה שנה ולא יודע איך קוראים לה?". התברר ששרון היה השם המעוברת של שפרינצה-היינדל.
"אני לא עורך חופה עם כזה שם", קבע בנחרצות הרב גורן. אבל מה עושים וזה השם? כאשר עמד הזוג מתחת לחופה והרב גורן החזיק ביד את המיקרופון, הוא אמר לתוכו את השם "שרון", הרחיק אותו מפיו, הוסיף את השמות המקוריים וחזר לנהל את החופה.
ריקוד ירושלמי. ותיקי המתפללים בבית הכנסת "קוממיות אברהם" זוכרים שבימיו של הרב גורן, הייתה כל תפילת ליל שבת מסתיימת בריקוד לצליליהם של שני ניגונים. הראשון היה "ייבנה המקדש" ובנו של הרב, עו"ד רמי גורן, סיפר מהיכן הגיע.
ביום שישי, י"ט באייר תש"ח, נפל הרובע היהודי בירושלים והאזרחים הלא-לוחמים - נשים, זקנים, ילדים - יצאו ממנו. הרב גורן עמד על הר ציון וראה את המתרחש; תחושתו הייתה, סיפר מאוחר יותר, שהוא חוזה בהתגשמות נוספת של תיאורי החורבן שבמגילת איכה. בשעות הבאות הוא התרוצץ כדי להסדיר קורת גג ראשונית לפליטי הרובע, ורק אז התפנה לתפילת השבת. הבעיה הייתה, ששבת נכנסה כבר מזמן, ובכל בתי הכנסת בעיר מיהרו להתפלל ולחזור לבתים מפחד ההפגזות הממושכות.
הרב גורן נזכר, כי באחת השכונות הוותיקות - שערי חסד או בית ישראל - יש מניין מאוחר יותר ויצא לאותו בית כנסת. ואכן, שם הצטרף לתפילת השבת של זקני השכונה. לאחר התפילה יצאו המתפללים בריקוד לאותו לחן של "ייבנה המקדש". הרב גורן נפעם: אחרי תחושת החורבן של השעות הקודמות, הוא קיבל זריקה של תקווה. הוא נשאר עם המתפללים שעות ארוכות ושב לביתו לקראת חצות, כשהוא מחליט לקחת איתו את הניגון ואת הריקוד - ואכן הביא אותם לבית הכנסת שהקים.
המתנה של רבין. הרב גורן ערך את חתונתם של דליה רבין ועו"ד אבי פילוסוף, לבקשתו של
יצחק רבין אליו היה מקורב. זמן מה לאחר החתונה קיבל הרב גורן מכתב משגרירות ישראל בוושינגטון, בה שירת אז רבין, ובתוכו פתק תודה ושטר אחד או שניים של 100 דולר.
הרב גורן מעולם לא נטל תשלום תמורת שירותיו, ולהפך - הקפיד להביא מתנה לכל אירוע אליו הוזמן. מה עשה? נטל את הכסף, הכניס אותו למעטפה משלו, שיגר אותו לדליה רבין וכתב: "אביך רצה לתת לך עוד מתנה לחתונה, אבל בטעות שלח אותה אלי".
