מוטי גלעדי, בוגר להקת פיקוד מרכז האגדית, שלמד תיאטרון, קולנוע ואמנות ב-NYU, וב-"QUEEN'S COLLEGE" ובה בעת שימש כחזן בבתי כנסת שם, שיחק בסרטים ישראלים רבים, ייצג את ישראל באירוביזיון 1986 יחד עם שרי צוריאל, והעמיד וביים מופעים מוצלחים - מגיע כאן לשיא בשלותו. בפרט כאשר משווים למה שמגישים לנו בתור הומור בערוצי הטלוויזיה שלנו שהוא כה ירוד ומעליב את האינטליגנציה; בעוד הצגתו של מוטי גלעדי כה מתוחכמת, שנונה ופוגעת ביעדים הראויים: לא ברוע, אלא במבט אוהב מפוקח, שהקהל ממש מתמוגג. גם כאלה שיידיש אינה שפת האם שלהם, כמוני, ומשתמשים בקריאת התרגום על הפס הרץ מעל הבמה.
אך ההצגה לא רק מטפלת בנשיאים וראשי ממשלה עברינים, על הגחמות המיניות של זה שכבר יושב, ועל הרמאויות של זה שעומד לשבת, ושאר החטאים שאנו קוראים עליהם חדשים לבקרים בעיתונים; לא רק מאלה מורכבת ההצגה. המופע בנוי מתמהיל מוצלח של קטעי משחק ושירה תוך שימוש בקולה הנפלא של בתו של מוטי, דורין, ושבדואטים שלהם, או בסקצ'ים המשותפים, הכימיה ביניהם עובדת כל כך נפלא, שגם כשהם מאלתרים - זה נעשה בצורה כה חלקה שהקהל לא חש בכך. דורין כבר החלה להופיע עם אביה מגיל 9, אז - ב-150 מופעים ברחבי העולם עם המופע "יידישע געשעפטן" (עסקים יהודים). בגיל 10 הופיעה בלאס ווגאס במלון ריביירה, כילדה-קבצנית עם השיר "פאפיראסן" (סיגריות). שיר אותו היא מבצעת וקורעת את הלב גם במופע זה.
לאחר השרות בלהקה צבאית למדה משחק בסמינר הקיבוצים, שיחקה בהצגות שונות, עשתה פסק זמן ליצירת שתי בנותיה, וכעת חוזרת לאהבותיה הישנות: התיאטרון והיידיש.
לדורין לא מפריעה כלל העובדה שמצד אמה המנוחה אורנה, היא דור ששי בארץ (של מייסדי בנימינה). את היידיש היא ספגה והפנימה מאביה, שהוריו נחנו בקול ערב, והרבו לשיר את שירי געבירטיג, גולדפאדן ואיציק מאנגר. דורין שרה בקולה האופראי ומדברת בצורה הכי טבעית וקולחת בשפה הזו. החיבור המופלא בין האב לבתו מקבל תאוצה עם התוספת לתוכנית בצורת שני רקדנים-וירטואוזים נאים, יוליה ואלכס מישק, (זוכי תחרות"רוקדים עם כוכבים"), שנוטלים חלק גם בקטעי המשחק, וכן הם מעשירים את המופע במחולות בסגנונות מגוונים, הן כסולנים והן כחלק מקטעי המשחק של מוטי ודורין וגם בקטעי אקרובטיקה, קאזאצ'וק ועוד..
ההצגה זורמת וסוחפת, והיטיבו הקטעים כאשר מוטי הוא גיבור "כנר על הגג", המתלונן בפני אלוהים: מדוע תקעו אותי על הגג"? בעוד אני מצליח להעשיר במיליונים את המפיקים, אני עצמי - נותר תקוע על הגג"...או הקטע בו הוא מגלם את האפיפיור - ושולח חיצי לעג שנונים לכל המימסד והכמורה הנוצרים ובכלל, וגורם לצופים לגעות מצחוק. כך גם הוא עושה את
שמעון פרס נפלא ביידיש, עם כל השטיקים שלו, ודרכו לועג לקודמו.
כדי להמחיש את הקשר של גלעדי לתרבות היידיש בת האלף שנים, שמקבלת לאחרונה יותר תשומת לב לה ולתרבותה, הוא ובתו טוענים בשרשרת פזמונים נודעים, שכולם - שורשיהם ביידיש. כמו למשל שירם של הביטלס "Ma Michelle" לגביו הוא: "מיי מישל", או או את ה"ג'יפסי
קינג" בשירה ותלבושת ספרדית, או כשמוטי עושה בסקסיות את ליאונרד כהן שר את שירו הנודע "Dance with me till the end of love" וכן כפרנק סינטרה השר את שירו של ג'וני קאש "I did it my way". כך גם הקטע בו הוא שר ומחקה אייקונים כמו צביקה פיק - ממש נפלא. בקטע האינטראקטיבי עם הקהל הוא מעלה ומחזק את ראף החיבור בין הקהל לבמה.
עיצוב הבמה, כמו הכתיבה, הבימוי והמשחק - כולם בעיצובו של מוטי גלעדי. על-פי עיצוב הבמה המושקע, והמקצוענות המוקפדת של כל פרט בהפקה, ההצגה היא בבחינת מתנה לקהל, מאשירה אותו ממש. באושר רגשי, בהומור הבלתי נדלה, במשחק וביכולת השירית המצוינת של שניהם. לצידם - על הבמה, תזמורת מעולה, שנגינת הכנר בה, איליה קוזיניץ, צובטת את הלב.
תרבות היידיש שתיאטרונה הוקם ע"י שמוליק עצמון עם להקה שרובה היו עולים ממזרח אירופה, והוא טרח להקים סדנה לשחקנים צעירים שילמדו יידיש ויהוו את דור ההמשך - אלה תופסים כיום את רוב התפקידים, והמנהל החדש של התיאטרון, ששי קשת, מצליח לגרום לתיאטרון לנסוק עם רפרטואר משמעותי, עם הצגות כמו "רביזור" של גוגול, "מקווה", של הדס קלדרון, "שירלי וולנטיין" עם אודיה קורן, "נשמה צוענית"- שכולה על טהרת צעירי היידישפיל ובבימויו של יוני אילת, וכן בקרוב "הזוג המוזר" עם
טוביה צפיר ואנדריי קשקר. יש למה לצפות.
לרוץ לראות בכל רחבי הארץ, במסגרת ה"יידישפיל".
