נגיעות בפרשת השבוע

לא פעם, אנחנו מגלים סיפורים לא נעימים על-אודות חצר כזו או אחרת. התמונות לא משמחות במיוחד. המרכיב המרכזי שנמצא שמה בכל פינה זה הכסף הגדול שמסתובב שם. רבנים, אנשי עסקים והמון כסף. כשאני קורא את סיפורי הצדיקים של רבנים כמו בבא סאלי זצ"ל שגר בדירה קטנה בנתיבות, של רבנים אחרים צנועים בדירות קטנות מקבלים אנשים לברכה.

הסיפור שסיפר לי חבר קרוב שלמד בישיבת והיה הולך מידי שישי לקבל ברכה מהבבא סאלי- סבלי עוזרים ובלי חצר. ומנגד, אני רואה את טירות הענק את רכבי הפאר הכי חדשים, הטיסות לחו"ל והדינרים - אותם ארוחות פאר שנועדו להתרים אני מבין שמשהו לא טוב קרה כאן.

אנשי העסקים ולהבדיל או שיש שיגידו שאין מה להבדיל - עבריינים, מסתובבים בחצרות הללו כשכיפה שחורה או לבנה - תלוי מה הכיוון שלך מעטרת את ראשם, אני מבין כמה פספסנו פה משהו חשוב. חזרה בתשובה נראית לנו משהו רחוק שדורש מאיתנו חליפה, מגבעת ודינים מפולפלים על בישול בשבת. רב חשוב אמר פעם שלחזור בתשובה נוגע לכולנו ובעיקר לדתיים שבינינו. חזרה בתשובה היא הניסיון התמידי שלך לחפש אחר דרך האמת, אחרי היושר, אחרי היכולת להיות מעל לכל - בן אדם.

אבל מה שאנשי העסקים שלנו - כמו אותם עבריינים הבינו, שלא צריך את כל זה. לא צריך לתקן את מעשינו, לא צריך לשפר את דרכינו ולא צריך להיות בני אדם טובים יותר. מה שצריך זה משהו אחד פשוט - לפחות בשבילם - לשלם. תתרום כמה שתתרום והרבי יסדר. כפרפראזה על הפסוק - וסלחת לעווני (למה?) כי רב הוא (יש לי רב).

את הכול יסדר הרב. החל ממשבר עסקי ועד מקום מובטח לידו בשערי גן העדן. אבל זה לא חדש. זו שיטה די מוכרת עוד מימי יצחק אבינו.

ולא תמיד הרבנים אשמים ושמם משורבב לעיתים שלא בצדק. אבל מוטב שישאלו מידי פעם את עצמם איך זה קרה? למה שמם נקשר בפרשיות ומדוע הם מגיעים לחדרי החקירות?

רבותינו הרבו לספר על עשיו. הוא לא היה הילד הכי קטן בכיתה, לא הכי קטן בשיעור, וגם לא הכי קטן בהפסקה. אם כבר אז זה היה יעקב (אבינו). עשיו מסתבר, היה הילד הכי חזק בשכונה. אני מניח שאופנוע או טרקטורון מרעיש לא היה לו, אבל הוא כנראה העדיף לרכב על הסוס שלו מידי שבת. מתחיל בשכונות הדרומיות וממשיך בצפוניות. ככה כל השבת, הורס לכולם את השקט. הוא גם לא ממש הקפיד על מחברות מסודרות בלי אוזניים, וגם לא ממש היה חבר בחברה להגנת הטבע. תשאלו את החיות הם יספרו לכם.

מה שכן, הוא היה טוב בכיבוד הורים. עד כדי כך שגדולי רבותינו לא יכלו להגיע לרמה הזאת.

אני מכיר כמה תלמידים שלי לשעבר, שהיו מפח נפש גדול להורים שלהם, אבל אם מישהו קילל את ההורים שלהם אחת דינו היה- מלקות.

הם לא חשבו שהמהומות שהם עושים בבית הספר, לא בדיוק מכבדים את ההורים שלהם, אבל כיבוד ההורים היה חשוב להם יותר כסיבה למסיבה ולא יותר. עשיו לא היה כזה. הוא באמת כיבד את אבא שלו. אבל חוץ מזה - זהו.

הכול כרגיל ועולם כמנהגו נוהג. כלומר - כמעט רגיל. עשיו רוצה שאבא שלו יברך אותו. והוא עושה הכול כדי לזכות בברכה הזו. כשהוא לא מקבל אותה הוא מחכה שאבא שלו ימות כדי לסגור חשבון עם האח שלו (כיבוד הורים כבר אמרנו).

שום ניסיון לשנות את אורח חייו, את התנהגותו ואת מעשיו. העיקר הברכה. עשיו אז והיום כולנו. ישר לברכה. כל השאר לא חשוב.

מה קרה שם באמת?

יצחק מבין שיעקב לקח את הברכה של עשיו. מה שעשיו לא מבין זה מדוע צריך להסתפק בברכה אחת ולא לתת לכולם- כמו באותם חצרות שכולם יכולים להתברך- הכול תלוי בתשלום.ושואל הברכה לך אחת אבי?

יצחק מבין שלכל דבר יש את הזמן שלו ואת מה שמגיע לו. רבקה מצידה, מכירה את הבנים שלה, ומבריחה את יעקב מחשש לחייו. יעקב מגיע אל אביו להיפרד ממנו. זו תהיה פרידה ארוכה. למעשה יעקב כבר לא יזכה לראותו כמעט עד מותו, ובעצם משאיר את מצוות כיבוד ההורים לעשיו, שכפי שאמרתי ידע איך לקיים אותה במלואה. אנחנו משלמים על זה ביוקר עד היום.

הכתוב לא מספר לנו מה קרה באותה פגישה. האם יעקב התנצל על מה שקרה? הסביר? שאל? האם יצחק כעס עליו, ביקש ממנו הסבר שלח אותו להתנצל בפני עשיו? המדרשים מלאים אבל הכתוב חסר. מעניין.

ועוד דבר אחרון

הפסוק כותב "ותקרא רבקה, אם יעקב ועשיו". על התוספת הזו רבקה (שהיא) אם יעקב ועשיו, כותב פרשן המקרא רש"י - "ולא ידעתי מה פירושו".

רש"י יכול היה שלא לפרש, או לפרש משהו מדעתו. בכל זאת. מי מוכן להודות שהוא לא יודע? בטח לא מישהו שזה המקצוע שלו - פרשנות. אבל רש"י זה רש"י. ואולי כמה מהפרשנים הפוליטיים שלנו ילמדו זאת. כמה מאנשי המודיעין שלנו יכולים להודות ולומר לא ידענו?