קמפיין למען אנרכיה

כאשר ידון בית המשפט העליון (יום ב', 1.12.14) בעניינו של יונתן היילו, הוא יעשה זאת תחת צילו של מסע סוביודיצה שלא היה כמותו בתולדות המדינה. מסע שכל מטרתו - אחת ויחידה: להשפיע על השופטים חנן מלצר, אורי שהם ודפנה ברק-ארז לזכות את היילו מאשמת רציחתו של ירון איילין.

היילו רצח את איילין במאי 2010, ולאחר מכן הסביר שהלה אנס אותו פעמיים. בית המשפט המחוזי מרכז החליט להשתמש בסעיף המאפשר שלא להטיל מאסר עולם על רצח, והיילו נשלח ל-20 שנות מאסר. בחודשים שחלפו מאז, מתנהל קמפיין ציבורי חסר תקדים, שמארגניו מבטיחים להביא לבית המשפט מאות אנשים שיתייצבו מאחורי היילו.

יפה מאוד, חוץ משתי בעיות. האחת: הקמפיין הזה מעודד נפגעי עבירה לקחת את החוק לידיים. השנייה: הוא מהווה בעצמו עבירה פלילית.

אם לקורבן אונס מותר לרצוח את האנס, היכן נעצור? האם לקורבן תקיפה מותר לדקור את התוקף? מי שרכושו נגנב - האם מותר לו לפרוץ לביתו של הגנב? ומי שספג עלבונות - האם מותר לו בתגובה להוציא לשון הרע? מדובר בנטילת החוק לידיים, חד וחלק. דומני שלא צריך להסביר את המשמעויות של המצב הזה. יתרה מזאת: בצורה הזאת, כל עבריין יטען שבעצם הוא הקורבן. אם זה יהיה המצב, אפשר יהיה לסגור את המשטרה ובתי המשפט, לנעול את בתי הכלא, ולאחר מכן להעביר את המדינה כולה לפירוק.

מי שנפל קורבן לעבירה פלילית - חייב להתלונן במשטרה. נכון, היא לא הכי יעילה בעולם (בלשון המעטה), מדובר במסע נפשי לא-קל, ולא תמיד העבריין בא על עונשו. אבל בפרפראזה על דבריו הידועים של וינסטון צ'רצ'יל: זו האפשרות הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר. קורבן עבירה יכול גם להסתפק בתביעה אזרחית, בה נטל ההוכחה הוא 51% בלבד. הוא יכול להשתמש ברשתות החברתיות כדי להוקיע את מי שפגע בו. דבר אחד הוא לא יכול לעשות: לבצע נקמה פיזית.

הנקודה השנייה: הסוביודיצה. סעיף 41 לחוק בתי המשפט קובע:
"(א) לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט, במטרה להשפיע על ההליך או על תוצאותיו, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. לעניין סעיף קטן זה, 'במטרה' - גם מתוך ראייה מראש את ההשפעה על ההליך או על תוצאותיו כאפשרות קרובה לוודאי". העונש על עבירה זו הוא שנת מאסר.

במקרה הנוכחי, אין ספק שהמטרה היא אחת ויחידה: להשפיע על בית המשפט. זו הכותרת של גילוי דעת עליו מחתימים תומכיו של היילו: "על בית המשפט להתחשב בנסיבות המיוחדות של הפגיעה המינית במקרה של יונתן היילו". בין החותמים על גילוי דעת זה יש לא מעטים אישים, שלבטח מכירים את החוק: השופטת בדימוס סביונה רוטלוי; פרופ' עמנואל גרוס; והח"כים עליזה לביא, תמר זנדברג, מרב מיכאלי, מיכל רוזין ויואל רזבוזוב. זה לא מפריע להם לבצע עבירה פלילית בריש גלי.

נכון, עבירת הסוביודיצה הפכה במידה רבה לאות מתה. אבל אחת משתיים. כל עוד היא בספר החוקים, מצוה לקיים אותה ומצוה לאכוף אותה, ודאי במקרים קיצוניים כמו זה הנוכחי. ואם המחוקק סבור שאין לה מקום - עליו למחוק אותה, ולא ליצור מצב בו משפטנים בכירים וחברי כנסת מפגינים זלזול פומבי בחוק ובכך יוצרים אווירה של פריעת חוק ושל איש הישר בעיניו יעשה.

בשורה התחתונה, הקמפיין למען היילו הוא למעשה קמפיין למען אנרכיה. זהו קמפיין הנותן גיבוי לנטילת החוק לידיים וביצוע עבירות חמורות ביותר, והוא עושה זאת תוך רמיסתו של סעיף פלילי אחר. מן הראוי, שבית המשפט העליון יאמר את דברו על שני ההיבטים הללו.