האדם כנגזרת

"תורת האבולוציה הייתה מהפכה מדעית דרמטית מפני שפתאום הייתה לאנושות תיאוריה שמסבירה את כל עולם החי והצומח - מלבד ראשית החיים."

אפשר לומר שזו הייתה המהפכה המדעית הגדולה בהיסטוריה?

בהקשר של עולם החי - כן, אבל אסור לשכוח מהפכות משמעותיות אחרות, כמו המהפכה הקופרניקאית, שבעטה אותנו ממרכז היקום.

וכעבור שלוש מאות שנה - בעיטה דומה מדארווין.

נכון, כי כפי שבעקבות קופרניקוס אנחנו מבינים שכדור-הארץ הוא פלנטה קטנה ונידחת, הרי שבעקבות דארווין ברור לנו שאנחנו - בני האדם - איננו אלא נגזרת של מינים אחרים, קודמים, ולא יצירה אלוהית נשגבת.

קצת מעליב, לא?

אולי. אבל זה גם שיעור חשוב בצניעות.

מריו ליביו, מבכירי המכון למדעי טלסקופ-החלל (STScl) ומהמדענים הבולטים בעולם, מתגלה בראיון איתו כאדם צנוע ונטול פאתוס, שאוהב שאלות לא פחות משהוא אוהב תשובות. סקרנותו מזכירה ילד שגילה לראשונה שהשמש אינה שוקעת בים.

אז במובן מסוים מדובר כאן במהפכות פילוסופיות?

בהחלט. שני המדענים הדגולים האלה לימדו אותנו שהאנתרופוצנטריות - התפיסה שלפיה האדם הוא מרכז הכל - היא תכונה של התודעה האנושית, לא של המציאות עצמה. בהקשר האסטרונומי אנחנו מבינים כיום שכדור הארץ הוא פלנטה נידחת במערכת השמש, שהיא עצמה ישות שולית מאוד בגלקסיה כולה. והגלקסיה שלנו? יש עוד מאתיים מיליארד כמוה! בדומה לכך, בהקשר הביולוגי, למדנו שאנחנו לא נזר הבריאה אלא תוצר של תהליך סיבתי ארוך, שיש בו אפילו אלמנטים אקראיים. לכן ברור שמדובר במהפך תודעתי ופילוסופי אדיר.

קשה לנו עם השיעור הזה בצניעות. זה לא פשוט להפסיק 'לחשוב אנתרופוצנטרי'.

זה נכון, כי גם כשאנחנו מבינים שהיקום מתפשט, אנחנו מדמיינים אותו מתפשט מאיתנו והלאה. למה? כי המחשבה שלנו מוגבלת. כשאנחנו חושבים על המפץ הגדול אנחנו מדמיינים פיצוץ כפי שאנחנו רואים בסרטים - פצצה או רימון שהפיצוץ 'יוצא' מהם. עם המפץ הגדול זה עובד אחרת, כי הוא לא נוצר במרחב אלא יצר את המרחב. קצת קשה לתפוס את זה, אבל זו עובדה.

תוכל להזכיר לנו מה היה כאן קודם?

לא. כי כפי שהמפץ הגדול לא התרחש במרחב קיים, הוא לא התרחש בזמן קיים. כלומר, הדיבור על 'קודם' בהקשר הזה חסר משמעות. המאורע הראשון שאנחנו יכולים לדבר עליו כיום, בכלים המדעיים העומדים לרשותנו, הוא 'האינפלציה הקוסמית'.

עכשיו הכל ברור.

מדובר באירוע דרמטי מאוד, שהתרחש שבריר-שנייה אחרי לידת היקום. זו הייתה התפשטות של פלוקטואציות קוונטיות לממדים מאקרוסקופיים, ואם המילים האלה קצת מסובכות, אז נגיד בקיצור: התפשטות עצומה, שהובילה למבנים המוכרים לנו כיום - גלקסיות, צבירי גלקסיות וכו'.

ואנחנו יושבים במקום נידח מאוד ביציע. בקצה השמיים, בסוף המדבר.

נכון. מצד שני, אנחנו - בני האדם - חוקרים ומצליחים להבין יותר ויותר מהיקום שסביבנו. קודם את השכונה הקרובה, אבל לאט-לאט גם את העומק. זה לא מעט.

הרבה בזכות 'האבְּל'.

בעיקר בזכות 'האבל', שהבהיר לנו סופית, באופן תצפיתי, שלא זו בלבד שהיקום מתפשט, אלא שהתפשטותו מואצת. אפשר לומר ש"האבל" כותב מחדש את ספרי הלימוד בכל ענפי האסטרונומיה. הוא גם גילה לנו כוכבי לכת רחוקים ולימד אותנו על האטמוספירות שלהם.

שמעוררות בנו פנטזיות על צורות חיים נוספות בחיים.

לא פנטזיות אלא השערות מבוססות. לפי התנאים בחלק מכוכבי הלכת האלה, סביר להניח שיש שם חיים.

וכאות הוקרה ל'האבל' אתם הולכים להטביע אותו באוקיינוס.

מה לעשות? המדע רוצה להמשיך להתקדם, והטלסקופ 'ג'יימס ווב', שיחליף של האבל אחרי תקופת חפיפה של כמה שנים, יוכל לעזור לנו בעניין הזה. במונחים של קוטר-מראָה הוא יהיה גדול מ'האבל' כמעט פי שלושה. פירוש הדבר שנוכל לראות לעומקים שקשה לתפוס היום, ובמילים אחרות - שנתקרב יותר ויותר למפץ הגדול.

אמא'לה!

כן, אנחנו מעריכים ש"ג'יימס ווב" יאפשר לנו לראות 13.5 מיליארד שנה אחורה, משהו כזה.

ואולי סוף-סוף נבין לשם מה נוצר היקום?

שאלות 'לשם מה' הן שאלות עקרות מבחינה מדעית. המדע עסוק בסיבות ובתוצאות, לא בתכליות, וזו אחת מתרומותיה הגדולות של תורת האבולוציה: שהיא הבהירה לנו שהתפתחות החיים אינה טֶלֶאוֹלוֹגִית (תכליתית) - שאין בה שום "תוכנית אסטרטגית" ארוכת-טווח אלא רק השתלשלות סיבתית, מורכבת ככל שתהיה. כי מנקודת הראות המדעית כך פועל העולם: בשרשראות של סיבה ותוצאה.