מדינת הלאום היהודית מול הדמוקרטיה הטירנית

הרעיון של השמאל הישראלי, להצבת הדמוקרטיה, "שלטון העם", כמושג ערכי שווה ערך לערכי התרבות היהודית - דינו כדין המציבים את עגל הזהב כתחליף ללוחות הברית, במעמד הר סיני, ואת אוהל המועד, משכן ארון הברית, מול ה- TELTS PROSTITUTA בלטינית, אוהל אשר שימש בית-בושת של לגיונות הצבא הרומאי.

הדמוקרטיה, כמושג משטרי במדע המדינה, שמקורותיו הן במשטר הרומי של ה- RES PUBLICA הטרום קיסרית, ושל ה-CARTOS DEMOS - שלטון העם של יוון העתיקה, היא כשלעצמה איננה ערך, היא איננה יסוד רוחני, היא בסך-הכל אמצעי לנהל את המדינה ולהסדיר את ענייני הפרט והמדינה, כדי שאיש לא יאכל את רעהו, וחוק וסדר ימנעו תוהו ובוהו חברתי.

לדמוקרטיה המודרנית, כפי שהתפתחה לאחר המהפכה האמריקנית והצרפתית בסוף המאה ה- 18, נוצרו פנים רבות בעת החדשה, החל מהדמוקרטיה המערבית נוסח המהפכה האמריקנית, על משטר העבדות ששרר בה, דרך המשטר המלוכני הפרלמנטארי של בריטניה, ועד "לדמוקרטיות העממיות" של ברית המועצות של סטאלין, עם הגולגים שלה בסיביר על מיליוני הנרצחים בהם, השטאזי הרצחני של מזרח גרמניה הקומוניסטית, הדמוקרטיה של הסיקוריטטה ברומניה של צ'אושקו, ועד לשלטון (רצח) העם של החמר רוג' בקמבודיה – אלה הם פניה של המגוונים לשימצה, של שיטת המשטר הדמוקרטי בעולמנו. האם יש ערכים ומוסר לאמצעי הזה? האם לערך הזה פיללנו בעת הקמת המדינה?

לא בכדי, לא נזכרת "הדמוקרטיה" במגילת העצמאות. כי חרות הפרט, כבוד האדם וחירותו הם ביסוד היסודות של התרבות היהודית, והיא חרותה בספר הספרים ועל לוח ליבם של היהודים, כמו הדתות הנוצרית והמוסלמית, שקמו ונוצרו על יסודותיה הדתיים והמוסריים של היהדות לדורותיה. מי אם לא התנ"ך, וארון הספרים היהודי, על נכסי הרוח האדירים שנגזרו ממנו, מגשימים את מה שמייחסים "לדמוקרטיה" המשטרית, הטכנית במהותה, של מדע המדינה?

מי אם לא אבות האומה העברית ונביאי ישראל, היו מכונניה הראשונים של התרבות האנושית, של מצוותיה לשחרור מעבדות, בתום שבע שנים? של איסור גזירות שהציבור איננו יכול לעמוד בהן? של מצוות: "עשה לך רב, וקנה לך חבר, והווי דן את כל האדם לכף זכות"?

הלוא נביאי ישראל וכוהניה, הם ראשוני היוצרים של ערכים הדמוקרטיים והכלל אנושיים של: מצוות "ואהבת לרעך כמוך", אותה המשילו "כשווה לכל התורה על רגל אחת". של מצוות פדיון השבויים, של מוסד הסנהדרין, שבתקופה הברברית של לפני אלפיים שנה, גאוותה ומוסריותה התבטאו בהימנעותה מהטלת גזרי דין מוות, שהרי שנו התנאים: "סנהדרין ההורגת (אדם) אחד בשבע שנים, נקראת חובלנית."

כאשר הוכרזה מגילה העצמאות שלנו, בערב שבת, ד אייר תש"ח, 1878 שנים לאחר חורבן בית המקדש השני, כל יסודותיה ועקרונותיה, קמו והתבססו על תורת השם, כנאמר בה: בצור ישראל וגואלו.

האם חשבו לעצמם מכונני הבית השלישי, שמדינת הלאום היהודית תהיה מדינה בה תיאסר חרות הפרט? חופש הדעה? הזכות לבחור ולהיבחר? שימנע חופש עיתונות והזכות להפיץ דעות? שאנשים יאסרו בלא משפט? האם סבר מישהו שיהודי, ישראלי, בין אם פליט שואה, עולה או בן הארץ, יסכים לקבל משטר עריצות של מיעוט העושה בחייו, בחיי בני משפחתו, ביתו וארצו, כבתוך שלו?

הדמוקרטיה הנרמזת של מגילת העצמאות, היא ברירת המחדל של תורת ישראל, וטוב יעשו עובדי האלילים של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", פוליטיקאים נקלים, שופטים חסרי מצפון, ומחוקקים חסרי בינה, אם לא ישייכו "לדמוקרטיה" מעמד שווה ליהדות, כערך מכונן של המדינה בעת תקומתה מחדש!

ולא משום שמכונניה של מדינת ישראל בזו לחרות הפרט וכבוד האדם, הלוא נאמר בהכרזה:

מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות. מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.

והנה, בהצהרה ההיסטורית הזו נכתבו כל הדברים הגוברים על מה שנאמר בחוק היסוד המבזה של "כבוד האדם וחירותו". וכאן חייבים אנו לשאול: מדוע אם כן נחקק החוק זה, ומה הייתה מטרתו? והתשובה היחידה המתקבלת על הדעת, היא: לאפשר למיעוט קיצוני במדינת ישראל, לבטל את יסודותיה היהודיים, הציוניים הלאומיים והמוסריים של המדינה היהודית שהקמנו בדמנו, עם כל המשתמע מהקשר הבל יינתק של הצהרת העצמאות לתנ"ך ולארון הספרים היהודי. ואכן, אהרן ברק הוא שהוציא מזימה זו לפועל, וכך השתנו פניה של מדינת ישראל, והיא הולכת מאז במסלול קטלני של הקוראלס, לקראת "מדינת כל אזרחיה", כשאיפת לבם של עזמי בשארה וחבריו אויבי ישראל.

להוציא שתי המילים "מדינה יהודית" בצד "דמוקרטית" בסעיף 1א לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שום מילה לא נאמרה בחוק זה על ערכי היהדות, ועקרונותיה ההמוניסטיים, להוציא משפט מעורפל הנרמז בסעיף 1, שבו נאמר:

"זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".

והחמור מכל, שדבר לא נאמר בחוק זה, ולא בחוקי יסוד אחרים, לא רק על "זכותה של המדינה להגן על עצמה", אלא בעיקר לא נאמר דבר על זכות הציבור, או חלקים ממנו, להגן על זכויות היסוד שלו, קדושת חייו וחירותו". ומדוע רק זכויות הפרט נחשבות בעיניו של חוק יסוד זה? וכך מוצאים אנו, שחוק זה אפילו שולל מהמדינה, ומהציבור החי בה, להגן על עצמה, כנחקק בסעיף 12:

אין בכוחן של תקנות שעת-חרום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חרום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת-חרום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש".

וכך, נאלצה כנסת ישראל, בלא דיון ציבורי נוקב, ובלא להבין את המשמעויות של המלכודת השטנית, שפרופסור אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, טמן לעם ישראל בחוק זה.

אומרים כי, "אבן שזרק שוטה אחד לבאר שבעה חכמים לא יוציאוה", והנה, נוכח עם ישראל כולו, שלא שוטה זרק את האבן לבאר, אלא מלכודת ששופט רשע אחד, יחד עם חברי כנסת שמעלו בתפקידם כמחוקקים, טמנו לעם כולו, ומלכודת זו מטלטלת אותנו זה למעלה מעשרים שנה, מאסון לאסון, מצרה לצרה, באין יכולת להיחלץ. ויתרה מכך, חוק זה לא מגדיר ולו במילה אחת, את הסמכות התקדימית שנטל לעצמו נשיא בית המשפט, אהרן ברק, לבטל חוקים שהכנסת חוקקה. ומזה 20 שנה פוסל בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, חוקים שמחוקקת הכנסת, כולן על בסיס חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהוא חוק פרטי שהוגש לכנסת, על-ידי אמנון רובינשטיין, והתקבל ברוב קטן ולא מיוחס של 32 חברי הקואליציה ב-1992, מול 21 חברי האופוזיציה ונמנע אחד. ועל חטא החקיקה הנואלת הזו, באה התחסדות וצביעות של עורכי הפוטש הזה במדינת ישראל, המשתבחים בו, ומשבחים את מבצעו, בכנותם אותו "יוצר של המהפכה חוקתית" הנאורה והמתקדמת, שהיטיבה כביכול,עם אזרחי מדינת ישראל.

אלא שמשפטנים דגולים, בהם נשיא בית המשפט העליון השופט משה לנדוי, נשיא בית המשפט העליון, השופט מאיר שמגר, המשנה לנשיא בית המשפט העליון, והשופט מנחם אלון, הפרופסור דניאל פרידמן ורבים אחרים, חולקים על גישה זו, ולשיטתם לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלו על-מנת להנהיג "מהפכה חוקתית", וודאי שלא לפסול את חוקי הכנסת, שמעולם לא נקבעה בחקיקה סמכות שכזו, שבית המשפט העליון בראשות אהרן ברק נטל לעצמו, לית דין ולית דיין.

כך הלך והתפתח במדינת ישראל משטר פסבדו-דמוקרטי המתעלם מעקרון הפרדת הרשויות, עוקף את סמכויות הכנסת, כמחוקקת וכריבון הנבחר על-ידי העם, בעוד בג"ץ נוטל לעצמו סמכויות חקיקה בפועל, רומס את העיקרון הדמוקרטי הבסיסי, לפי סמכות ואחריות הולכים זה בצד זה, ודין העם הבוחר את נבחריו, מעמיד למבחן את הסמכות של הנבחרים, מול האחריות לתוצאות מעשיהם, בבחירות חופשיות כל 4 שנים, בעוד בית המשפט העליון (הממונה למעשה על-ידי עצמו) מורד בעקרונות מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ובדמוקרטיה שהוא כה מהלל, נוטל לעצמו סמכות שאיננה מוקנית לו לבטל חוקים, עם החרות המופקרת, שלא לשאת באחריות למעשיו, כפי שהמשטר הדמוקרטי האותנטי מטיל על נבחרי הציבור בקלפי.

כך הפכו הפרופסור אהרן ברק, וממשיכי דרכו בבית המשפט העליון, להיות ראשי מחריביו ומהרסיו של המשטר הדמוקרטי של מדינת ישראל, בעוד מיעוט במחוקקי הכנסת מחזיקים בדמוקרטיה הזו, כפילגש מוחזקת אתנן, השואבת את ערכיה ותרבותה מחוק יסוד דיקטטורי, נלעג ומבזה, הרסני ומרעיל תחת השם הציני של "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו", חוק שבפעם היחידה בה עמד למבחן אמת, הציג את יוצרה של "המהפכה החוקתית", כנבל ורשע ברשות תורת המשפט הישראלית, כמורד וכשודד של ערכיה המוסריים של מגילת העצמאות, כמי שברגע המבחן, שבו מחובתו של בית המשפט העליון, להגן על כבודו וחירותו של הפרט מפני מהלך גירושם של אלפי בני אדם מבתיהם, נחלתם וארצם החוקית - הוא, נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, עמד מנגד, והתיר למדינה לערוך בתושביה הנאמנים פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, בהם כל סעיף וסעיף מסעיפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הופרו ברגל גסה, ואוכלוסייה חפה מפשע, נאסרה, נעצרה, הועלתה בכוח לרכבי גירוש, קניינה נשלל ממנה, פרנסתה נגזלה, ובנוסף, זכויות העם היהודי כולו, במשפט הבינלאומי האותנטי בדבר הסכמי רמו, וזכויות העם היהודי על ארץ ישראל, הופרו בידי פסיקת חותמות הגומי של שמונת שופטי בג"ץ, ובהתנגדותו המזהרת של צדיק אחד בסדום, כבוד שופט בית המשפט העליון, המנוח זכרו לברכה, אדמונד לוי.

כך הפכה מדינת ישראל לדמוקרטיה טירנית כוזבת, פוסט ציונית, אנטי יהודית ההולכת ומאבדת את עצמה לדעת, בידי כת משיחית של שופטים, הממנים את עצמם בידי עצמם למען אידיאולוגיית כזב פסבדו-ליברלית, פוסט-מודרניסטית, המתירה למסתננים מפירי חוק לרמוס את כבודם וחירותם של אזרחי ישראל, לגרש יהודים מביתם בטענות שווא, לתת מעמד חוקתי למחבלים לתבוע פיצויים מהמדינה, להתיר לחברי כנסת ערביים לפעול בגלוי להשמדתה של מדינת ישראל בלא כל סנקציה נגדם, לעצור הריסת בתי מחבלים המסכנים חיי יהודים, ולסכל ענישה של מחבלים. ומעל כל אלה, התערבותו של בית המשפט העליון בסמכויות החקיקה של הכנסת, היא ביטולה של הדמוקרטיה הישראלית והפיכתה של מדינת ישראל לדיקטטורה משפטית אנטי חוקתית ואנטי מוסרית בעליל.

אין די בחוק הלאום – יש לערוך תיקון בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ולקבוע כללים להגנת העם והמדינה באיזון ראוי ונכון בין עקרונות הגנת הפרט מול האינטרס לשמירת שלום הציבור והאינטרס של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לדורותיו.
על הציבור במדינת ישראל להפגין נגד בית המשפט העליון, לנהל מאבק ציבורי נגדו, ולהיאבק בחורשי רעתה של הדמוקרטיה בכנסת, עד לתיקון חוקי היסוד והקמת בית משפט לחוקה, שבידיו תהיה הסמכות להשיב לערעורים על חוקתיות חוקי הכנסת.