אריגה של עובדות, חצאי עובדות ומיתוסים

ספרו של בן-דרור ימיני הינו ספר ממוקד, מתוסמך, הכתוב בשפה נחרצת תוך פרטנות ראויה. כבר מפרק התודות מתברר הרציונל של הספר: "המוזכרים כאן, ביחד ולחוד, מתאפיינים בשמירה על ערכיות הומנית וליברלית, בצד תמיכה במדינת הלאום היהודית, שילוב שזכה לביקורת אובססיבית בשנים האחרונות. הכותבים הללו הבהירו שהשילוב הזה הוא גם אפשרי וגם נכון. לא רק שאינו מפריע לשלום במזרח התיכון, אלא שהוא תנאי סוד לשלום ישראלי- ערבי" (עמ' 10).

לצד טענות נכונות על ההגזמה בראיית הפלשתינים כקורבן של ג'נוסיד, או היות הסכסוך מלבה את הסכסוכים בעולם הערבי או המוסלמי ( עמ' 16, 17), מעלה ימיני טענות שאינן נכונות כלהלן: "יתברר גם שהאפרטהייד שמשליטה כביכול ישראל לא היה ולא נברא, והוא בעקרו תוצר של תעמולת כזבים". וכהמשך לכך גם הטענה, ש"השליטה הישראלית בגדה המערבית ובעזה הפכה את הפלשתינים לאחת הקבוצות עם קצב ההתפתחות הגבוה ביותר"(עמ' 18).

א. אפרטהייד

"אפרטהיד", מילה באפריקאנס שמשמעה הפרדה. על-פי המשפט האמריקנית שביטל את האפרטהייד בארצות הברית, ניפרד אינו יכול להיות שווה. ערך השוויון הינו ערך מרכזי בדמוקרטיה. בהקשר לסכסוך הישראלי-פלשתיני כותב ימיני ש"הבעיה נעוצה בפרופורציות. כאשר מצמידים שוב ושוב מילה טעונה כמו "אפרטהייד" לתופעות רגילות של אפליה, באשר גופי האו"ם למיניהם מגנים את ישראל יותר מאשר כל מדינה אחרת בעולם, כאשר אמניסטי וגופים אחרים עוסקים בישראל יותר מאשר בכל מדינה אחרת - התוצאה היא עיוות טוטלי" (עמ' 23-24). אז מה צריך להבין מטקסט זה, ש"סתם" אפליה היא בסדר? שבישראל אין בכלל אפליות? גם אם נכון שהאו"ם או מוסדות בינלאומיים עוסקים בישראל בלי כל פרופורציה לאפליות הקיימות בעולם ( או בהקשר לכל תופעה, כולל רצח ילדים), זה עדין לא נכון שמה שקיים בישראל מקבל תעודת "הכשר" בשל כך.

לא רק זאת, אלא שהדמיון ממריא בהקשר לאי קיומה של אפליה (בפרק "האפרטהייד הערבי") –" בכל השוואה הוגנת, דווקא תחת שלטון ישראל נהגו בדיוק אותם ערבים מהפריחה הגדולה ביותר בתולדותיהם. השלטון הישראלי, משני צדי הקו הירוק, לא היה מושלם (טוב כמובן לדעת-י.ב.). אבל אין עוד קהילה בעולם הערבי שזכתה לקידום, בכל מדד אפשרי, כמו הערבים תחת שלטון ישראל, בעוד שתעשיית השקרים יוצרת רושם הפוך לחלוטין"(עמ' 143).

הבעיה בטיעון הזה היא דרך ההשוואה. מדינות ערב אינן דמוקרטיות כלל שלא לדבר ליברליות. יש פערים גדולים בין מפיקות הנפט, למי שאינן מבחינת התל"ג והתל"ג לנפש. אזרחי ישראל הערבים משווים את מצבם לזה של הישראלים – היהודים ולא לזה של ערבי מדינות האזור. הפיתוח שהיה ביהודה בשומרון היה למרות אי-השקעת ישראל בתעשיה באזורים אלו, כמו גם בתחבורה או בחינוך, שהמשיך להיות כפוף למערכת החינוך הירדנית.

ימיני מצביע על תופעות קצה כדי לטעון שכל התמונה שונה ממה שניתן לחשוב. טענותיו אינן עולות בקנה אחד עם סקרים ומדדים, כמו של המכון הישראלי לדמוקרטיה ועמותת " סיכוי". אחד משיאי הדמגוגיה בכתיבתו היא ביחס לשופט ג'ורג' קרא שעמד בראש ההרכב ששפט את נשיא המדינה." ערבי ישראלי. התקשורת לא הזכירה זאת. לא שהציבור לא ידע על מוצאו של השופט. זה היה non -issue.זו אינה הוכחה לכך שאין אפליה. זו אינה הוכחה לכך שאין בעיות.

אבל זה בוודאי מבהיר דבר אחד: ישראל איננה מדינת אפרטהייד" (עמ' 168). לכך יש להעיר ההערות הבאות: א. כדי לטעון את טענותיו היה על ימיני לבדוק גם שנים קודמות. הגם אז יכול היה שופט ישראלי-ערבי להיות נשיא בית המשפט המחוזי? ב. זה שיש שופט ערבי ישראלי, האם זה גם אומר שערבי ישראלי יכול לעבוד בכל תחום? למשל בחברת חשמל? בתעשיה האווירית? ג. האם הדוגמאות מכסות את כל תחומי החיים: תקצוב החינוך? (בן-דרור נותן מידע רק על הישגים ולא השקעה, עמ' 172).

ראו למשל כותרת המשנה ב-The Marker מיום 26.11. "משרד החינוך מקצה 1,169 שקל בחודש לשעות הוראה של תלמיד בבית ספר הדתי עמל אפלמן בדימונה ורק 638 בתיכון הבדואי הסמוך אורט אלהואשלה), הכנת תוכניות מתאר? הפקעת אדמות? בנושא אחרון זה מעלה בן-דרור טיעונים מוזרים. הוא מתמודד עם הטענה של קמפיין האפרטהייד ש"93% מאדמות ישראל מיועדות רק ליהודים". לכך הוא מעיר ש"מדובר בשקר.

סיפור הקרקעות הוא עניין מורכב. הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) הוקמה לפני יותר ממאה שנה, כדי לאסוף תרומות מיהודים, לצורך רכישת קרקעות להתיישבות יהודית. זו הייתה רכישה בכסף מלא. לא גזל של קולוניאליזם. כך היה עד קום המדינה". לאחר מכן הוא מציין שבמדינת ישראל מתוך 20.4 מיליון דונם היו " כ-2.15 בלבד בידי קק"ל, כ-10.5% (לפי הערכות גבוהות יותר מדובר ב-12%) מאדמות המדינה". הוא גם מנסה לסייג את האקסקלוסיביות היהודית בטענו ש"טענת קק"ל היא שבחלק שלה, ובחלק שלה בלבד, זכותה למכור ליהודים אדמות שנרכשו בכסף מלא מערבים לצורך התיישבות יהודים. העניין נמצא בדיון ציבורי נוקב בישראל. כך או כך, מדובר בחלק קטן מאדמות המדינה, ולא בכל אדמות המדינה"(עמ' 175).

אולם לטענות אלו יש להעיר ולהאיר כלהלן: א. באותו הקשר מציין ימיני שעד הקמת המדינה היו לערבים 4.2-5.8 מילוני דונם ולאחר הקמתה רק 0.7 מיליוני דונם, מבלי לכתוב מילה אחת באיזו דרך התרחש השינוי הדרמטי .ב. הרכישה כספית עדין לא מסיימת מוסרית את ההליך, כשדובר באריסים שעיבדו את הקרקעות. לפינויים אין ימיני מתייחס. ג. חשוב מכך, הקמת המדינה הייתה אמורה להלאים את כל הגופים הציונים האקסטריטוריאלים ובכלל זאת קק"ל שלמרבה הפלא לא רק שהינה קרן פרטית, אלא גם שאינה מפוקחת עד עצם היום הזה ע"י מוסדות הבקרה של המדינה. בישראל ידוע ההסדר של פעילות עוקפת מדינה ע"י מוסדות ציונים מעבר לקק"ל כמו: מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. ד. הפיגור בתוכניות המתאר של הישובים הערבים בישראל מפריך גם את המשך טענתו של ימיני לאמור: "הכיוון המשפטי ברור. גם ללא הדיון בבג"ץ, לערבים יש נגישות ל-89% מאדמות ישראל. זה המצב המשפטי. אין בו שמץ של אפרטהייד"(עמ' 175).

ב .אתנוקרטיה והדרה

תחת תת כותרת "אנוקרטיה" כותב ימיני ש"אנשי אקדמיה מגיעים למסקנה הנמהרת של שלטון אפרטהייד, לאחר שהם מצמידים לישראל את התואר "אתנוקרטיה". זו כמובן הטעיה. אחד הבולטים בתחום זה הוא פרופ' אורן יפתחאל. הוא נוקט שיטה מוכרת וידועה של ליקוט תופעות של אפליה וניפוחן לממדים מפחידים. המסקנה המתבקשת מהצגה מעוותת כזו של ממצאים היא שישראל הולכת והופכת למדינת "אפרטהייד" (עמ' 192). ומה עונה בחוסר תובנה בן דרור ימיני? "ישראל היא מדינת לאום, כמו רוב מדינות העולם.

אין סתירה בין מדינת לאום לבין דמוקרטיה. הרי הזכות להגדרה עצמית היא זכות יסוד במשפט העמים". אנשי אקדמיה והתועמלנים שמכנים את ישראל " אתנוקרטיה" מתכוונים בעצם לשלילת זכותם של היהודים להגדרה עצמית במדינה ריבונית" (עמ' 192). מדובר בהפגנת חוסר ביקורתיות לגבי הלאומיות בישראל. ראשית, נכון שאין סתירה בין דמוקרטיה לבין לאומיות, אבל כל עוד היא פתוחה, אינכלוסיבית, כמו הלאומיות האזרחית המערבית. הציונות שצמחה בין שתי מלחמות העולם במזרח ובמרכז אירופה, הכירה סוג לאומיות אחר, אורגנית הדוחה את האחרים.

זה מה גם שהסביר את הקמת "בלוק המיעוטים" (הלאומיים) בסיים (הפרלמנט) הפולני (תקופה מסוימת עמד בראשו יצחק גרינבויים). שנית, את מודל האתנוקרטיה עיצב יפתחאל כתגובה ביקורתית למודל "הדמוקרטיה האתנית" של סמי סמוחה. מדובר בחשיבה אקדמית ולא בתעמולה זולה להכעיס. שלישית, וחשוב מכל, שאין ימיני כלל ער שהיהודים אינם וכלל לא היו לאום, וגם לא יהיו כזה. הלאום כפי שהוא מציין זכותו ל"הגדרה עצמית במדינה ריבונית".

הציונות הייתה מאז הקמתה ובין מלחמות העולם, זרם אידיאולוגי קטן יחסית לעומת תפיסות כלל היהודים שנחלקו ל:קומוניסטים, אוטונומיסטים, חרדים אנטי ציוניים, וכאלו שראו עצמם משולבים במדינותיהם וראו ביהדות רק דת, היותם "בני דת משה". גם הציונים עצמם לא עלו (היגרו) ברובם לארץ ומכאן מושג "עבודת ההווה". גם כיום כמחצית היהודים אינן חיים בישראל ואין מה שימנע זאת מהם. לעומת זאת, רק בארץ נוצרה תרבות עברית, או עברית ישראלית.

רק בארץ חיים אזרחים ישראלים ארצם. אומנם נכון שרוב האזרחים הישראלים - יהודים מזהים את הישראליות עם יהדות, בשל האופי האתנוצנטרי של תפיסת הלאומיות, אבל הם בכל זאת מוצאים הבדל בינם ליהודי" התפוצות" (מומלץ לימיני בן דור לצורך העמקתו בסוגיה לעיין בספרים הבאים: בועז עברון- החשבון הלאומי, יעקב שביט – מעברי עד כנעני, בני פלד- ימים של חשבון, ויוסף אגסי- בין דת ללאום לקראת זהות ישראלית).

מעניין שימיני, שמצד אחד טוען ש"אין סתירה בין מדינת לאום לבין דמוקרטיה" מציין מהצד השני של "המודל של מדינת כל אזרחיה" שמציעים אנשי אקדמיה מסוימים מתאים למדינות הגירה, כמו ארצות הברית או קנדה"(שם). אולם הדמוקרטיה מעצם מהותה היא מדינת כל אזרחיה. אין יכולה להיות דמוקרטיה אמיתת שאיננה של כל אזרחיה. אגב, יש להעיר, מדינות ההגירה שמציין ימיני, מדינות אירופה רבות הן מדינות הגירה וכלל מדינות מערב אירופה.

גם אם נצא מההנחה שאינן מדינות הגירה הן מדינות של כל אזרחיהן בלי יוצא מן הכלל! ולאחר הפגנת חוסר ידע זה בסוגיה הלאומית, פותח המחבר את הפסקה הבאה במשפט הנחרץ: "אם נשתמש בלשונם של השוללים, ההגדרה הנכונה היא הפוכה: שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית היא, היא האפרטהייד" (שם). אולי נזכיר לו מקור המושג: "עבודה עברית"? מתי צורפו הערבים להסתדרות העובדים העבריים הכללית? מתי שירותו דרוזים שלא ביחידות שיועדו להם!? ועוד, ועוד ובעיקר בתחום הקרקעות.

ג. גזענות בין רפובליקניזם לרב תרבותיות

ימיני בן-דרור המבולבל מבחינה מושגית פוליטית כותב ש"לעיתים יש בלבול בין אפליה לאפרטהייד. בישראל יש תופעות מכוערות של גילוי אפליה וגזענות, נגד מהגרי עבודה, נגד אתיופים ערבים, פה ושם אפילו, עדין נגד מזרחים. תופעות אל אינן הופכות את ישראל לגזענית, אלא אם כן כל החברות בעולם הן גזעניות"(עמ' 194).

אולם טיעון זה מתעלם מאפליות מתוקף חוקים מפלים בין ישראלים – יהודים לישראלים – ערבים, ולא מנורמות התנהגות חברתיות. זהו הבדל חשוב כל עוד במרכז עומד מושג שלטון החוק והדמוקרטיה הליברלית. אך הללו אינם מקימים בישראל. בישראל אין חוקה, אין בסיס נורמטיבי לעיגון זכויות השוות והמלאות של כלל אזרחיה.

אפילו ההתאזרחות שונה בין יהודים ("שבות", גם אם נולדו בארץ) לערבים ("שיבה") והמעמד האזרחי הנובע מכך. בהמשך הטיעון כותב המחבר ש"סקר שהתפרסם בצרפת חושף אחוזי עוינות גבוהים, כלפי זרים בכלל וכלפי מוסלמים בפרט. 74% סבורים שהאיסלאם אינו מתאים לצרפת... 87% חושבים ש"צרפת זקוקה למנהיג חזק שיחזיר את הסדר... סקר שערך מכון פיו (PEW) מגלה ש... 82% מהצרפתים תומכים באיסור על לבישת רעלות" (עמ' 194).

מה ניתן ללמוד מכל הנתונים האלו על צרפת של ימינו? שהיא גזענית? ניתן ללמוד שיש בעיה בשילוב האיסלאם עם התרבות הפוליטית של צרפת. מי אשם בכך? על-פי הנתונים הללו לא ברור. צריך לבדוק את ההשתלבות של מהגרים ממדינות איסלאם שונות בצרפת. האם המחקר בצרפת בוחנת זו ממבט משווה? שנית, הצורך במנהיג חזק שיעשה סדר אינו חדש בצרפת. במערכת פוליטית לא מתפקדת או מושחתת זו ציפייה לגיטימית. היה כבר לצרפת את דה גול שעמד בראש הרפובליקה החמישית שלה. בישראל לעומת זאת אין עדין אפילו רפובליקה ראשונה. שלישית איסור לבישת רעלה ניתן לפרש בשתי צורות. האחת, מתוך תפיסה של הצרת דרכו של "האחר", או מתוך תפיסה רפובליקנית הדוקה המתנגשת כמובן עם הרב - תרבותיות.

ד. מדינת לאום ומעמד הדת

בן-דרור קובע ש"ישראל כמדינת הלאום של מהעם היהודי, קמה בהתאם לעיקרון הבינלאומי של הגדרה עצמית... הגדרה עצמית משמעותה זכותם של בני שפה משותפת ותרבות משותפת, לעיתים דת משותפת, לריבונות ולעצמאות, ובמילים אחרות, למדינות לאום. רוב מדינות אירופה הן מדינות לאום. חלקן הפכו בעשורים האחרונים למדינות הגירה:" (עמ' 315).

מכאן בהכרח עולות השאלות והתמיהות הבאות: א. מה הייתה השפה המשותפת של היהודים ברחבי העולם? יידיש גם ליהודי עירק וארצות הברית? עברית- לציבורים שזאת גם לא הייתה שפת התפילה שלהם?, במילים אחרות, ליהודים לא הייתה שפה לאומית אחת, כי הם לא היוו לאום. והלאום חי בטריטוריה בה הוא רוצה להיות ריבוני.

התנועה הציונית הייתה חריג בנקודה זו. אבל גם התנועה הציונית לא הצלחה בהצהרת בלפור להפוך את ארץ ישראל למדינת הלאום היהודי, כי היו יהודים כמו תת מזכיר המדינה מונטגיו, שלא הסכים שארץ ישראל תהיה מולדתו ולכן סויגה ההצהרה ביחס ל"יהודים המרוצים ממקום מושבם הנוכחי". מאידך-גיסא, הוכרו עדות לא יהודיות בארץ כמי שזכאיות לזכויות אזרחיות. ב. אין סתירה בין מדינות הגירה למדינות לאום. כיום יש מדינות לאום שהן מדינות הגירה כמו: ארצות הברית, צרפת, גרמניה ובריטניה.

יש בעיה בין מדינות לאום אורגניות (שלכן הן בעיתיות מבחינת הדמוקרטיה שבהן) לבין מהגרים מקובצות אתניות שונות. פולין שבן שתי מלחמות העולם, לא הייתה דמוקרטיה והלאומיות שבה הייתה אורגנית, מה שדחק את המיעוטים מחוץ למערכת הפוליטית ואף מהמדינה (ראו למשל מאמרו של דניאל בלטמן "לאלה המתכוונים להרים יד בעד" הארץ מיום 26.11.14).

במקום אחר נוקט החבר בהנמקה דמגוגית לדברי עריאקת הגורס ש"בשום מדינה בעולם לא קושרים בין זהות דתית לזהות לאומית", וגורס כנגד זאת" (האמנם כך בעולם? י.ב.) כל החוקות של מדינות ערב (למעט לבנון) כוללות סעיף ברור המבהיר שהאיסלאם הוא דת המדינה" או שהוא "המקור העיקרי לחקיקה" (עמ' 249). אולם ספק אם מדינות ערב שסימן שאלה מרחף סביב היותן מדינות דמוקרטיות וכל שכן דמוקרטיות ליברליות, יכולות להוות דוגמה נורמטיבית בדיון משווה. לא רק זאת, בשם הביקורת על המושג "מדינה יהודית ודמוקרטית" כותב ימיני שהתקשר לעורך עיתון אל אהראם שמצא במשוג זה משום גזענות איומה, "והסבתי את ת/שומת לבו לכך שמצרים קוראת לעצמה "הרפובליקה הערבית", וכן שסעיף 2 לחוקת מצרים קובע: "האיסלאם הוא דת המדינה... המקור העיקרי לחוק הוא ההלכה האיסלאמית (השריעה)".

אם כך, מה פגום בהיותה של ישראל "יהודית ודמוקרטית"? נאמר לי שאקבל הסבר. השנים עוברות. הסבר אין" (עמ' 179). ובכן להלן ההסבר לימיני בן-דרור. אומנם מצרים היא דמוקרטיה אבל היא מדינת לאום בתהליך בניה ואיננה ולא הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית. הקופטים במצרים עדין אינם שווי זכויות למוסלמים בה. לא ערכי החופש והשוויון הם השולטים בה, ולכן אין היא יכולה להיות דוגמה נורמטיבית לישראל, אלא אם כן מוצא ימיני בן-דרור את המודל הנורמטיבי דווקא במדינות האזור.

זאת ועד, כדי חזקת את טענתו מביא בן דרור חלקי ציטוטי חוקות כדי להדגשת אי-ייחודיות מעמד הדת היהודית בישראל לעומת מדינות אחרות. הוא מציין שבפרק הראשון של החוקה הדנית נקבע שהדת הלותרנית היא דת המדינה. אבל הוא גם שוכח לציין את סעיף 70 שבו נקבע ש"אף אדם משום סיבה לא יקופח בשל אמונה או מוצא מהזדמנויות להנאה מלאה מזכויותיו האזרחיות והפוליטיות ..." ( יעקובסון ורובינשטיין, ישראל ומשפחת העמים, עמ' 434). לגבי נורבגיה מציין ימיני את סעיף 2 בחוקה שקבע שהדת הלותרנית- אבנגלית היא דת המדינה, אבל "שוכח" את הסעיף השני הגורס ש"כל תושבי הממלכה ייהנו מהזכות לבטא את דתם".

זאת ועוד, בסעיף 64 שבחוקה נכתב ש"אף אדם לא יאבד את זכויות האזרחות או הלאומיות בגלל דתו..." (שם, עמ' 436). מיותר לציין שבמדינות המערב ובכללן דנמרק ונורווגיה יש חופש דת וחופש מדת ובכלל את נישואין אזרחיים על-ידי מוסדות המדינה (השלטון המקומי).

במסגרת היקף הביקורת, לא ניתן להתייחס לכל הסוגיות ובכללן המו"מ עם הפלשתינים. עם זאת יש לציין לזכותו של ימיני בן-דרור, המצאת מסמוך פרטני שיש בו ממש. למשל בקביעת חומרת אירועים של פגיעה באוכלוסייה. כך בטבלה השוואתית מוצגים מספרים כמו "מספר המגורשים במיליונים (!), ליד מספר הנהרגים במהלך הגירוש, ואחוז הנהרגים מכלל המגורשים (עמ' 81). כך גם עומד בן-דרור על הייחוד של המוסד המטפל בפליטים הפלשתינים ובעצם הגדרתם כפליטים (עמ' 93).

בצדק הוא מביא תחת כותרת את "מחיר הדמים של העולם הערבי והמוסלמי". כך למשל לאחר בחירות 1991 באלג'יריה שבה נצחה "חזית ההצלה האיסלאמית", ביטל הצבא את תוצאותיהן מה שהביא למלחמת אזרחים שבה נהרגו כ-מאה אלף איש, "רובם אזרחים חפים מפשע" (עמ' 103). דוגמה אחרת היא השוואת קורבנות עימותים, וכך בעוד הסכסוך הישראלי ערבי עומד על 120 אלף קורבנות עד עתה (מתוכם פחות משליש פלשתינים), "זאת לעומת בין עשרה ל-15 מיליון קורבנות, באותה תקופה, בעולם המוסלמי והערבי" (עמ' 111). טענה אחרת גורסת כי הביקורת על ישראל נובעת בעיקר משום שהיא נבחנת לפי קריטריונים של מדינה דמוקרטית מערבית (עמ' 115).

אולם בצדק ההשוואה לפגיעות באזרחים במלחמות שונות, אינה נוטה דווקא לטובתן ולרעת ישראל. כך למשל במלחמת קוסובו הרגו כוחות נאט"ו כ-500 לוחמים ויש מחלוקת קשה על מספר האזרחים- בין 500 ל-2,500. המחקר המבוסס ביותר קובע שמדובר על 1,200 -1,500 (עמ' 201). כהמשך לכך מובאת טבלת הרוגים – לוחמים ואזרחים המשווה בין: ישראל בעזה בשנת 2009, נאט"ו בבלגראד בשנת 1999, ארה"ב בפלוג'ה בשנת 2004 (ועוד), שלא לדבר על המספרים המזעזעים של רוסיה בצ'צ'ניה בשנת 1994 ובשנת 1999 (עמ' 205).

אכן צודק ימיני בן-דרור שישראל משורטטת בתקשורת עוינת כ"מפלצת" (עמ' 333) בהשוואה לאחרות. אין היא מפלצת, אבל אין היא גם מדינה דמוקרטית ליברלית. תחת שלטון הצבאי נמצאת אוכלוסייה שזכויות יסוד פוליטיות שלה מופקעות. הנסיגה מעזה לא הפכה את תושביה לריבוניים אלא למסוגרים. ספק אם המצב היחסי של ערבי ישראל לעומת שכניהם במדינות ערב צריך להיות להם מקור ההשוואה. הגיע הזמן שנרצה להיות כמו מדינות המערב. גם מדינות מזרח אירופה עוברות תהליך של דמוקרטיזציה. יפן המיליטריסטית של מלחמת העולם השנייה הפכה למדינה דמוקרטית ליברלית. אין זה גורל שלא להיות כזו. ראוי לחתור לכינונה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית- ליברלית.