לשר הפנים לשעבר - עו"ד
גדעון סער, מגיע כל הכבוד על שעמד ב"פיתוי" הגאווה ודרש בתוקף מראש עיריית אור יהודה לבטל את קריאת הרחוב המרכזי בעיר על שמו.לא לחינם התעקש סער על הביטול הזה, שהרי הוא כנראה כבר ידע טוב יותר מאיתנו מה אמורה "נשיקת המוות" הזו לטמון בחובה. מהיכרותי את ראש העיר באור יהודה - עוד מהימים שצמח בעיר הזו כחצי תנועת מחאה בשם "הצעירים", הרי שמי יודע מה היה יכול להיות חובו הפוליטי של סער בעתיד, ובמיוחד אם היה חוזר לפוליטיקה. אבל לא רבים הם הענווים והזהירים כגדעון סער, שיכולים לעמוד בפיתויי ההתפארות והגאווה של חזה נפוח. ולראיה - ממש יום אח"כ נפל בפיתיון הרמטכ"ל לשעבר,
גבי אשכנזי, ששמו "הונצח" בקריאת שדרה מרכזית בעיר הזו על שמו.
אבל הבעיה איננה ראש העיר של אור יהודה או כל ראש רשות אחר. הבעיה היא בעצם הנצחת אישים פוליטיים קיימים על-ידי כאלה שיפיקו אח"כ רווחים פוליטיים (ואולי גם "רווחים" אחרים) מה"הנצחה" של אותו פוליטיקאי חי. וישנם גם פוליטיקאים - ובמיוחד ראשי ערים, שלא הייתה להם שום בושה ובעיה להנציח את שמם על בניין או מוסד עירוני שבנו בכספי המיסים של יגיעי יום, כאילו היה זה כספם שנתרם מכיסם למען הציבור! בקדנציה הבאה של הפרלמנט הישראלי מונח האתגר החשוב למצוא כמה ח"כים אמיצים - מכל גווני הקשת הפוליטית,ופעם אחת ולתמיד לחוקק חוק שיאסור על כל עלה נידף פוליטי לנצל את הקופה הציבורית כדי ל"הנציח" את מקורביו ואת עצמו כאילו הם היו גיבורי האומה ו/או גבירים מופלאים שמכספם העמידו היכלות ובנייני על.
"חסד של אמת" ביהדות נעשה רק עם המת, ולא לחינם. כל זאת משום שכאשר מלויים מת הרי שיודעים כולם כי המלויים והקברנים אינם מצפים לתמורה מהנפטר, שהרי מת אינו יכול להשיב טובה לחי. וכך זה היה צריך להיות גם בהנצחה אמיתית של איש ציבור כאשר קוראים על שמו רחוב או בניין. תמיד יתקיים החשד כי מ"מונצח" בחייו יידרש תמיד לשלם בדרך זו או אחרת לאלה ש"הנציחו" אתו או עזרו לו ל"הנציח" את עצמו. יתרה מכך,"הנצחת" אדם בחייו הינה מדרגת גאווה ויוהרה ל"מונצח", שהאליתיזם יכה בו ובסביבתו. ובמיוחד חמורה "הנצחתו" של איש ציבור ע"י עצמו(!), בהקמת מבנה ציבורי זה או אחר, ובמיוחד עסקינן בראשי ערים. הכסף הציבורי איננו הון פרטי שנבחר ציבור יכול לההנות מ"הנצחתו" בבניין שבנה באותם כספים.הבנייה לציבור - ע"י נבחריו, היא חלק בלתי נפרד מתפקידו, ואין להודות לראש עיר או לשר כפי שמודים לגביר שתרם מהונו הפרטי, על מה שהם היו צריכים לבנות למען הציבור."הנצחה" שרלטנית של איש ציבור ע"י עצמו, בבנין שהקים למען הציבור, הופכת אותו לנוגע בשחיתות ובדבר ומעמידה את הבנייה הציבורית כתנאי לפרסומו, ואם מישהו יתנגד לפרסום העתידי הרי שאותו איש ציבור עוד יחליט לא לבנות את הבניין, וכמובן שמשלם המיסים הקטן יסבול מאפליה זו. בנורמות החדשות יחפוץ כל נבחר ציבור להתנות כל פרויקט שיתוכנן במסגרת עבודתו הציבורית למען פרסומו האישי,ובמיוחד הוא יחפוץ להיבחר משום מחלת הפרסום.
אומרים ש"עצם היוצא מהכלל מוכיח על הכלל" אבל אפשר לומר גם ש"עצם היוצא מהכלל יהפוך במהרה לכלל".וכך זה קרה בישראל. בתחילה קראו רחובות על שמו של הסופר שמואל יוסף (ש"י) עגנון, שהיה אישיות על קונצנזואלית אבל לימים נוצל התקדים לשלילה עד שראשי רשויות העזו להתנות בניה זו אחרת לציבור בפרסומם האישי מכספי הציבור. חלוץ הרעיון המעוות הזה היה טדי קולק, ראש עיריית ירושלים שהפכוהו ל"אגדה" עוד בחייו. האיש היה סמל לכישלון להענקת אצטדיון כדורגל עירוני נורמלי בעיר הבירה והגדולה בישראל, בימים ששתי קבוצות כדורגל בכירות מתוכה שיחקו בליגה הבכירה בכדורגל. בית"ר י"ם התבזתה במגרש צר מידות עם יציעי עץ שהחלו להירקב, ושבכלל היה שייך לעמותה נוצרית (ימק"א...) ואילו הפועל י"ם (בשעתו זו הייתה הקבוצה הבכירה מבין השתיים...) דשדשה במגרש רעוע עם יציעי עץ עלובים בשכונת קטמון.כל זאת כאשר קבוצות אחרות בישראל - ואפילו בליגה השנייה (!), כבר שיחקו באצטדיונים נאים, מטופחים ועם יציעי בטון כמו ב"בלומפילד" בת"א, בקריית חיים ובקרית אליעזר בחיפה,בפתח תקוה, ב"מכתש" בגבעתיים, ב"גאון" ביפו, ב"וינטר" בר"ג ועוד.
תוכניות על תוכניות - לבניית אצטדיון בי"ם, עלו ונפלו רק משום חוסר רצינותה של העירייה. וכשלבסוף ראש העיר ה"מיתולוגי" בנה אצטדיון נורמלי לאחר שנות דור הרי שהוא עוד תבע שיקרא על שמו, כאילו שהוא עשה טובה לירושלמים שבנה להם את מה שהיה צריך לעשות כראש עיר עשורים קודם לכן! זהו הסיפור העצוב על תקומתו של איטדיון "טדי" בירושלים - שנקרא על שמו של קולק עוד בחייו.
ומקולק למדו גם ראשי רשויות מוניציפליות אחרות כמו
מאיר ניצן ש"הנציח" את עצמו בבנין "היכל התרבות" בעירו, מחויבות שהייתה לו לבנותו כשליח ציבור ולא לשם "אתר הנצחה" לעצמו בחייו.
צבי צילקר - עוד ראש עיר "מיתולוגי" אשדוד, החרה אחרי ניצן ה"אגדי" ואף הוא הנציח את עצמו ב"ניכל תרבות" בעירו.
שמעון פרס - "מיתולוג המיתולוגים" ו"אגדת האגדות בחייו", דאג שאחרים כבר יפרסמו אותו בקריאצ "מכון לשלום" על שמו, וכמובן עוד בחייו. והנה הגענו במורד ה"מונצחים" - היורד מטה מטה ברמת ה"מונצחים", להנצחתו של רמטכ"ל בינוני עם חטוטרת משפטית ועם פזילה לעתיד פוליטי שכוד לא החל, כגבי אשכנזי. האחרון לא התבייש לציין בטקס לכבודו ("שד' גבי אשכנזי") כי "הנצחתו" היא הוקרה לצבא!לשם הוקרה לצבא הישראלי אפשר היה לקרוא ל"שדרה" הזו "שדרות צה"ל" או לציין שמות לחילות וללוחמים שנפלו, ולא לקרוא על שם של פוליטיקאי שעוד לא קם,ושההנצחה הזו היא בהחלט מרום פוליטי בשבילו.
אבל לדוד יוסף - ראש עיריית אור יהודה, היה ממי ללמוד כיצד "מנציחים" אישים בחייהם. ה"לפיד" שסימן לו את הדרך הקלוקלת הזו הוא לא אחר מאשר ראש העיר הראשון של אור יהודה - מרדכי בן פורת (ששמו נקשר בעבר לפרשת הנחת הפצצות בבית הכנסת "מסעודה שם טוב" בבגדד בירת עירק, לזירוז עליית יהדות בבל לישראל...), שרחוב ראשי בעיר נקרא על שמו, והוא עודנו עימנו.
היה גם חכם שימצאו מספר ח"כים אמיצים שיפסיקו את מחול "מצעד הגאווה" האורבני של ושיבדקו אם לאותן "הנצחות" בחיים לא היו גם סיבות פוליטיות וכספיות עלומות,שסותרות את החוק ואת המנהל התקין.
