נאמנות, דווקא עכשיו

כל כך הרבה דברים קורים ביומיום, שדבר מתערבב בדבר, ואין אנו זוכרים בדיוק את העבר הלא כל כך רחוק. או, איזה ימים נפלאים אלו היו. ברק אובמה דיבר על "שינוי" ועל "תקווה" וההתלהבות אחזה בכולנו. אי-אלו התפכחו מאז, אך הקסם, אגב, לא עזב עד היום.

השדולה למען ישראל בוושינגטון כל כך הסתנוורה ממאמצי הנשיא, שנשכח מראשיה הקו המנחה שיהדות ארה"ב והשדולה העומדת בחזית תומכים בישראל בלי להתחשב מי נמצא בממשלה - ימין, שמאל או מרכז. כך יצא שבפעם הראשונה בהיסטוריה המפוארת והמאד מוצלחת של השדולה המתבוססת בכסף ובכח פוליטי, העבירו ביקורת על ראש ממשלת ישראל והממשלה שהוא עומד בראשה.

הסתבר שאובמה גדל על ברכי שנאה ממשית לישראל וליהודים. אומנם יש ספקות לגבי מקום הלידה שלו (תעודת הלידה נהפכה למסמך סודי ביותר שגורל האומה תלוי בשמירה על סודיותו ואי-נגישותו), אך אין עוררין שאת שנותיו הראשונות הוא היה ב"מדראסה" (בית חנוך מוסלמי) ואת שנותיו כגבר צעיר הוא היה בכנסיה שהמטיף בה, שבוע אחר שבוע, נשא דרשות אנטי-יהודיות, אנטי-ציוניות ואנטי-ישראליות. אין דבר זה יוצא דופן, שכן גם יהודים רבים נחשפו משך עשורים רבים לדרשות אנטי-ציוניות במקומות אחרים, לדוגמה בווילשייר בולוורד טמפל כאן בלוס אנגל'ס. וֹבהקשר לאובמה, יש הטוענים שהוא נכח אך לא ממש הקשיב ולכן יצא כשידיו נקיות.

היהודים התייצבו לצידו, ועד היום הם מזרימים לו סכומי עתק (מגדיל כמעט מכולם לעשות חיים סבן, ולי נראה שהכסף שהוא תורם למפלגה הדמוקרטית והכסף שהוא תורם לצה"ל מבטלים זה את זה ולכן תועלתם למדינת ישראל שולית אם לא שלילית).

איזו התלהבות זו הייתה - אובמה מתייצב בפני אייפק. הוא אף הקדיש מזמנו היקר וירד מהבמה ללחוץ אישית את ידי כל האנשים החשובים מאוד שישבו בשורה הראשונה. לבם פרפר מנחת, כה גאים הם היו באותו מעמד.

למה התכוון המשורר

היה זה הנאום בו אובמה הצהיר אמונים למדינת ישראל ולירושלים בירתה, אם כי מיד לאחר אותו ארוע, או אולי בבוקר למחרת, יצאה הצהרה שהבהירה ושינתה עמדה - מה שהנוכחים שמעו לא בהכרח היה מה שהתכוון הנשיא.

כנראה אנחנו לא זוכרים בדיוק את הבחירות האחרונות לנשיאות כאן בארה"ב. בשלב כלשהו האשימו את נתניהו שהוא מתערב בבחירות במדינה זרה, בשל תמיכתו במיט רומני, ויצא קול צעקה רם (בעיקר מיהדות ארה"ב הליברלית - דמוקרטית) שביקר את נתניהו.

יש אדם אחד שלא שכח את אותו עלבון צורב, וידע שיבוא יום שהגלגל יתהפך והוא יחזיר מנה אחת אפיים. מנהיג אמיתי לא היה מעסיק את עצמו בנקמה, אך הנשיא הנוכחי בבית הלבן נאכל מבפנים בשנאה יוקדת, כמו הר געש המאיים להתפרץ. נראה שעתה ההזדמנות בפניו, ואין אובמה אחד שיחמיץ הזדמנות כה עסיסית.

הנשיא ברק אובמה אף פעם לא אהב את מדינת ישראל והיהודים, והעובדה שראש ממשלת נתניהו סרב פעם אחר פעם להשתחוות, לכופף את גבו לרצון האדון (אפילו כשהוא הובל דרך כניסת המשרתים להזכירו את מקומו) ולעשות בדיוק ובמיידי את שהנשיא הכל-יכול הורה לו לעשות מאוד לא מצאה חן בעיני אובמה.

יתרה מכך, הנשיא שאומה שלמה כמעט מהופנטת כל אימת שהוא מדבר (לפחות כשהטלפרומטר עובד והוא לא מתבלבל או כשהוא לא מאבד את אשתונותיו ומתחיל לכעס להראות), לא אוהב תחרות, וודאי לא אחת מיהודי מאחת המדינות הקטנות בעולם. הנה אותו יהודון מרגיז הגיע לקונגרס ארה"ב, ובהופעה מול כלל בית הנבחרים והסנט נשא נאום עבורו הוא זכה ביותר מחיאות כפיים נלהבות ממה שהוא - המנהיג הדגול, זוכה פרס נובל לשלום, התקווה הגדולה של האנושות כולה - זוכה בפיסגת היותו הנשיא, כשהמוחאים עומדים על רגליהם פעם אחר פעם אחר פעם. פשוט בלתי יתואר.

ללמד לקח

הגיע הזמן ללמד את נתניהו לקח, לכופף את יד מדינת ישראל ולהכריחה להגיע לשלום לפי בית מדרש פלשתין. שתי מדינות. שני עמים שיתחלקו בשטח בין הנהר לירדן, יאפשרו חזרת כל הפליטים וצאצאיהם לבתיהם המקוריים, יחסלו את כל ההתנחלויות הבלתי חוקיות ויהפכו את ירושלים לעיר בינלאומית שאינה שייכת ליהודים. אז ישרור שקט בעולם ויפתרו כל הבעיות כלא היו (אבולה, דאעש, רוסיה, סוריה, אירן...). פרס נובל נוסף, והערצה של העולם המוסלמי כולו - ואיתו גם ארופה - על שסוף כל סוף קם מנהיג בארה"ב שהצליח לעשות במקום שכל קודמיו גם יחד נכשלו.

בתחילת השנה בירושלים בעת ועידת הנשיא, שגריר ארה"ב בישראל קיבל את פני הבאים בארוחת הערב החגיגית של פתיחת הכנס. שמתי לב לדבר אחד שאמר, שצרם לי עד מאוד וגרם לאוזני שתתחדדנה כאנטנות המחפשות קליטה - אולי עוד פרור מידע, אולי עוד אימרה שרב עיקרה גם אם קל מראה.

מסתבר שהשגרירות האמריקנית פנתה לחברי כנסת ישראלים, ראשי מפלגות ואחרים, ושאלה את דעתם בסוגיה כלשהי. הייתה זו התערבות ישירה ובוטה בפוליטיקה הישראלית, ואנחנו כפי שזכור לי מדינה ריבונית (גם אם אנחנו מקבלים תמיכה שנתית של כארבעה מילארדי דולרים, שמרביתם נשאר כאן בארה"ב).

רק הרעיון, התעוזה והעשיה ראויים היו מיד לתשומת לב. ארה"ב מנסה להשליט את דעתה בקרב חברי בית הנבחרים של מדינת ישראל. הלא "סקר" ממקום שכולם מייחלים להתחכך עמו אינו דבר של מה בכך, והמבין הבין ושיתף פעולה ברצון.

הנה, השגריר של מעצמת על פונה אליך ישירות, חבר הכנסת ד"ר כך וכך, ושואל לדעתך. אולי אפילו רומז או מצהיר את דעתו של הבוס שלו, הנשיא. כך מפלגה אחר מפלגה, והכל בכדי לדעת לאן נושבות הרוחות ובכדי לקבוע עובדות בשטח.

עם ההצבעה על פזור הכנסת לאחר פיטורי שר האוצר יאיר לפיד ושרת המשפטים ציפי לבני, ניתנה לאובמה הזדמנות פז לבצע את זממו.

בעבר השגרירות האמריקנית פעלה ללא מעצורים וללא בושה, כך שעתה ודאי שניתן לעשות כל העולה על הדעת.

נשיא ארה"ב יטיל את כל כובד משקלו ואת כל כוחו של משרדו בתמיכה בלתי מסויגת ב"שותפים" חדשים בארץ, העיקר להפטר מנתניהו, זבוב טורדני, יתוש שיש להכות ולהרוג פעם אחת ולתמיד, כי אם לא, הוא ימשיך לזמזם ולהפריע את שנתו, ימצוץ את דמו ואולי אפילו יזהם אותו בוירוסים מסוכנים. זה הוא בדיוק אותו הנשיא שמרבית חברי מפלגתו נמנעו מחברתו בפומבי לפני בחירות אמצע הדרך בנובמבר שעבר. הם הבינו יותר טוב מכל אחד אחר שהנשיא רק מרע את סיכוייהם ולא עוזר.

אמנם הנשיא עדיין מסוגל לחלוב את התורמים בשצף קצף (שאלו, לדוגמה, את אחד התורמים המקומיים, חיים סבן), אך מקורביו הבינו דבר. הבוחר אישש את עמדתם - אחד אחרי השני הם הפסידו, כמו קוביות דומינו, כה גדולה שאט הנפש מהנשיא והבטחותיו.

רק בארץ חזיון התעתועים ששמו "דלת פתוחה לבית הלבן" עדיין מסנוורת את נבחרי הציבור.

נאמנות למדינה

זוהי השעה לחברי הכנסת כולם כאחד לעמוד איתן ולהוכיח את נאמנותם למדינת ישראל ולראש ממשלתה. כן - גם לראש ממשלתה. למי שחושב שתקופת בחירות פרושה שניתן לעשות מה שרוצים ולא בהכרח מה שרצוי, הרשו לי להזכיר את דרך התנהלותו של בנימין נתניהו עת היה ראש האופוזיציה בסוף 2008 - תחילת 2009. צה"ל נכנס אז לעזה, וישראל הותקפה מכל עבר. נתניהו - אחד הדוברים הטובים ביותר של מדינת ישראל כל שנות קיומה - אמר אז, חד וחלק, "איני ראש האופוזיציה, כולנו אחד." היינו בסיור לכתבים זרים בדרום הארץ, תחת מטר טילים, ונתניהו נזף בכתב ה-BBC על ניסיונו לגרום לנתניהו להעביר ביקורת, בפני העולם כולו, על דרך התנהלותו של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט.

נשיא ארה"ב אינו טוב ליהודים, וודאי שלא למדינת ישראל. למי שמלכודת הצוף שנפרשת לפניו או לפניה שוגה שהנשיא יעמוד במילתו ויעמוד לצד ישראל, האם שש השנים האחרונות לא הספיקו לכם?

אני מבין שחיזורים מצד מחזר כה מושך, עם כח, כסף וקסם אישי, ופניות חוזרות ונשנות, עקביות ועקשניות, מצד צבא שלם של שדכנים (השגריר בארץ, עובדים בבית הלבן, ראשי המפלגה הדמוקרטית, שר החוץ המאד-אוהב את ישראל, ועוד) אכן יכולים לבלבל אתכם לחלוטין.

לרגע אולי אפילו תחשבו שאתם עושים את הדבר הנכון "עבור מדינת ישראל." כמובן ששיקולים זרים כמו הצלחה אישית, קו אשראי לא מוגבל, קו פתוח לבית הלבן והרגשה של שליטה בכל מה שקורה, לא משפיעים עליכם.

אך אם תהיו אמיתיים אתכם - ורק עם עצמכם - ותשאלו מה טוב למדינת ישראל לטווח הארוך, הרי שתבינו מיד שהתשובה אחת: נרוץ לבחירות, אך נעשה זאת ביננו לבין עצמנו. יבחור הבוחר את המועמד המועדף עליו. בסופו של דבר, יודעים אנחנו מניסיון של עשרות שנים, צריך יהיה לבנות קואליציה, הווה אומר - נצטרך כולנו לעבוד ביחד.

לכן, כשמגיעה שיחת הטלפון מהבית הלבן, כשאתם מוזמנים לשגרירות או לפגישה במלון זה או אחר (בפומבי או בהצנע), היו אדיבים, אסירי תודה, אך אימרו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: תודה, אבל לא תודה. התנהגות יוצאת דופן? ודאי. אך הדבר ישתלם לכן אלף אלפי מונים. ובכלל, הדבר טוב ובריא למדינת ישראל.

ככל שנראה לכם שתוכלו לבצע את העבודה טוב יותר מנתניהו, ככל שאולי אתם זוכרים מקרי עבר, אי-נעימויות אלו ואחרות, או אפילו חילוקי דעות, זיכרו דבר אחד חשוב מכל: אנחנו כולנו עם אחד, משפחה אחת. נשיא ארה"ב אינו "אחד משלנו," וטובת ישראל אינה לנגד עיניו. אויבינו מקיפים אותנו מסביב, והם רק מחכים שנדקור זה את זו, במאבק לחיים ולמוות. הם עומדים להם ומשקיפים בהנאה גלויה, כאילו צופים הם בגלדיאטורים הנלחמים בקוליסאום ברומא העתיקה.

אמנם נראה לכולם שהתקופה בין דצמבר לבין מרץ הקרוב היא תקופת בחירות, אך טוב יהיה אם נמשיל תקופה זאת לתקופת חרום, מלחמה נגד ישראל. ייתכן שבנט יצא המנצח, עם המפלגה הגדולה ביותר בישראל. מי יתן. מזמן חולם אני שמפלגה מובילה תקבל שלושים, ארבעים או אפילו חמישים מנדטים. השמאל מזמן נמחק. איני יודע מה תהינה תוצאות הבחירות, אך דבר אחד אני יודע: אסור לפול קרבן לרשת המאד מפתה של הנשיא אובמה. כוונותיו אינן טובות, והתוצאות תהינה הרות אסון לישראל.