בית המשפט העליון ביטל פסק דין (6.4.06), במסגרתו הכריע בית הדין הרבני הגדול במחלוקת רכושית בין בני זוג לאחר שתם הליך הגירושין ביניהם. בג"צ קבע כי לבית הדין הרבני אין סמכות בעניין, וכי על בית המשפט האזרחי לדון בסוגיה.
בני הזוג נישאו בשנת 1980 והתגרשו לאחר כ- 12 שנה. במסגרת הגירושין נתן בית הדין הרבני תוקף של פסק דין להסכם הגירושין שכרתו השניים ביניהם. בין יתר התנאים נקבע בהסכם, כי האשה לא תתבע הגדלת מזונות ילדיה, כל מחלוקת בין הצדדים תידון בבית הדין הרבני ובמקרה של הפרת ההסכם יוחזר לבעל מחצית הרכוש שהעביר לה במסגרת ההסכם.
חמש שנים לאחר מכן הגישו ילדיו של הבעל תביעה לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה תבעו מאביהם הגדלת מזונות. בתגובה הגיש הבעל תביעה לבית הדין הרבני וטען כי גרושתו הפרה מספר פעמים את הסכם הגירושין ביניהם וכי, כאמור בהסכם, עליה להשיב לו את מחצית הדירה שהיתה בבעלותם המשותפת ורכוש נוסף.
בחוות דעת של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, אשר הוגשה לבית הדין, נקבע כי לבית הדין אומנם לא נתונה סמכות לדון בתביעה לאחר הגירושין, אך ניתן לראות באחד מסעיפי ההסכם כ"סעיף בוררות", אשר מכוחו מוסמך בית הדין לדון בתביעה כבורר על-פי הכללים והמגבלות החלים על בורר.
ביה"ד הרבני: "הסכמת הצדדים העניקה סמכות"
בפסק דינו קיבל בית הדין את תביעת הבעל והבהיר כי "בית הדין היא הערכאה שאישרה את ההסכם, והיתה התחייבות שכל הנושאים הכרוכים בהסכם ידונו אך ורק על-ידי בית הדין הרבני, ולפיכך מאחר ששני הצדדים התחייבו בהסכם, וכמו כן בית הדין אישר את ההסכם, לפיכך לבית הדין הסמכות לדון ולפסוק בנידון, ובית הדין פסק את פסק הדין מתוקף סמכותו, ואין צורך שבית הדין יפסוק זאת משום בורר, ואפשר שבית הדין ידון גם בתור בורר, אך לבית הדין היתה סמכות גם לדון כפסק בית דין בהתאם לאמור...".
לאחר שבית הדין הרבני הגדול דחה את ערעור האשה, הגישה זו עתירה לבג"צ בדרישה לבטל את פסק הדין שניתן על-ידי בית הדין הרבני.
השופטת פרוקצ'יה: "לעבור לשלב ההכרעה"
"בהגדירו את סמכויות ערכאות השיפוט השונות בישראל התכוון החוק לא רק לקבוע מה יהיה תחום תפקידה ואחריותה של המערכת על זרועותיה השונות, אלא ביקש בה בעת גם לשלול את כוחה של ערכאה שיפוטית לדון ולהכריע בעניין שלא הופקד בידיה מכח החוק ואינו מצוי בתחום כוחותיה הטבועים", כותבת השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק דינה.
לדברי פרוקצ'יה, "ערכאות השיפוט למיניהן לא הוסמכו על-פי הדין בהסמכה כללית לדון ולהכריע מכוח הסכמת הצדדים בעניינים שאינם כלולים במסגרת סמכותם העניינית, בין כבוררים ובין בדרך אחרת. משלא הוקנתה להם סמכות כזו, ממילא היא נשללת ואינה קיימת", כך שהסכמת בני הזוג אינה יכולה להקנות לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין אזרחי, גם אם הסכימו על כך.
על-פי אותו עקרון, אומרת פרוקצ'יה, בית הדין הרבני איננו יכול להכריע במחלוקת האזרחית בתור בורר, גם אם הצדדים נתנו את הסכמתם לכך. במקרה זה ביקש הגרוש לאכוף תנאי בחוזה רכושי-ממוני, שאיננו נמצא במסגרת מקור הסמכות הייחודית או הנילווית של בית הדין.
בסיום דבריה כותבת פרוקצ'יה: "הגיעה העת לעבור משלב הבעת הדעה לשלב ההכרעה, הנדרשת כדי להבטיח את תיפקודה התקין של מערכת השפיטה בגדרי סמכויותיה, ולהגן בכך על התשתית העקרונית המגדירה את גבולות פעולותיה על בסיס עקרון החוקיות ושלטון החוק. אין בכך כדי לפגוע, כהוא זה, בצורך ובמרחב היכולת של קבוצות חברתיות שונות להיזקק למערכות הכרעה חלופיות מחוץ לערכאות השפיטה הממלכתיות, על בסיס עקרונות הבוררות המוסדרים בדין, או על יסוד כללי דיון מוסכמים ומוכרים אחרים. אולם בה בעת, יש לשמור ולהגן מפני טשטוש גבולות בין מערכות השיפוט הממלכתיות לבין מערכות ההכרעה החלופיות, הבנויות על הסכמת הצדדים, כדי להגן על תקינות פעולתה של מערכת השיפוט על זרועותיה השונות, ועל אימון הציבור בדרך הפעלת סמכויותיה והכרעותיה".
בג"צ מקבל את העתירה ומבטל את פסקי הדין שניתנו בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי.
