מערכת הבחירות הנוכחית תהיה כנראה בסימן "רק לא ביבי". מישהו במפלגת העבודה הגה רעיון עיוועים זה. שם כבר סבורים כי עליו תהיה תפארתם. ובכלל, הניצחון בבחירות הללו נמצא בכיסם כידוע. בוז'י הרצוג כבר נמשח, בפיהם לפחות, לראשות הממשלה.
סיסמה זו מובילה אותנו לימים אחרים. בעידני בחירות אחרים. כבר בשנת 1955 בבחירות לכנסת השלישית טבע בן-גוריון את מטבע הלשון הידוע "רק לא חרות ומק"י". היו שהסבירו אמירה זו שהדירה חלק מהבוחרים וחלק מהנבחרים בפוטנציה, מכלל ציבור הבוחרים, בכך שהזקן רצה להרחיק את ציבור המצביעים ממה שהוא ראה אז כשתי מפלגות קיצוניות. הסיסמה הזו לא השיגה את מטרתה. נהפוך הוא.
משנה לשנה גדל מספר המצביעים בעבור חרות, מפלגתו של מנחם בגין. ציבור המצביעים, מזרחיים בחלקם הגדול, הצביעו בעד חרות ואח"כ ליכוד, וכוחה עלה מבחירות לבחירות. הניסיון להטיל נידוי/חרם פוליטי על מנהיג זה או אחר החל להסתמן כמכשלה.
בבחירות לכנסת הרביעית ב - 1959, מפא"י זכתה ב - 47 חברי כנסת וחרות ב - 17. בבחירות לכנסת החמישית מפא"י כבר ירדה ל-42 (חרות 17), ובבחירות ב - 1965 המערך (שילוב של מפא"י בתגבור של אחדות העבודה), זכה ב - 45 מנדטים ואילו גח"ל כבר ב - 26. שכבות רחבות בציבור הזדהו דווקא עם המפלגה המודרת ומנהיגה. ההדרה הפכה לציון ההזדהות של המזרחים עם בגין. הזדהות אגב העומדת לימין, גם בזכות קהות חושים פוליטית של השמאל, גם היום. ההדרה הפכה לחרב פיפיות. הציבור המזרחי הפנה אותה אל עבר מפלגת העבודה עצמה, ובמהלך שנים לא מעטות גם אל עבר מנהיגה,
שמעון פרס.
עכשיו נוסף לתהליך הזה מומנטום מסוג חדש. הדעיכה המתמשכת של השמאל בישראל. התהליך קיבל עוצמה גם נוכח עמדות שהשמאל אימץ באחרונה כמו הזדהות עם פליטי העבודה בדרום תל אביב, והדחייה שהוא מפגין כלפי התושבים הוותיקים של שכונות הדרום, הסובלים מנוכחותם של הפליטים. מצוקתם לא עברה את משוכת הצדק המשונה של ארגוני השמאל ושל ביהמ"ש העליון, בתמיכת שרת המשפטים דאז.
במהלך זה הבקיע לעצמו השמאל שוב גול עצמי והעמיק עוד יותר את הקרע בינו לבין הציבור המזרחי. לקרע המתרחב הזה אולי לא תהיה שוב תקנה, והדבר יתבטא בבחירות. הסיסמה "רק לא ביבי", עוד תגביר את התהליך ותוסיף מלח על פצעי העבר.
תהליך הינתקותו הצנטריפוגלית של השמאל ממרכז הכבידה הפוליטי הישראלי, המצוי היום בימין, מקבל תוספת תנופה בשל התנהגותם של הפלשתינים עצמם. ועניין זה הוא הפן השני של התהליך האמור. רק חש"ק (חרש שוטה וקטן), ו/או איש שמאל פאנאטי, לא יבחין במאמציו של אבו מאזן להעתיק את מרכז הכובד של פעילות ההנהגה הפלשתינית למרחבים בינלאומיים אחרים. הצהרתו האחרונה על הסדר השיבה המיוחל מבחינתו (עכשיו הוא כבר מדבר על ששה מיליון פליטים שהם בעלי זכות שיבה, כולל הוא עצמו, שהחליט לחזור לצפת, למרות שהכחיש רצון זה לפני מספר חדשים) מלמדת על כך שהוא החליט להפסיק את התהליך המדיני.
ומדוע לא? פעילותו הנוכחית בעזרתם הנמהרת של פעילי שמאל ישראלים, להרחבת ההכרה הבינלאומית ב"ממשלה פלשתינית", זוכה להישגים גדולים ואף היסטוריים. האם יש הגיון מבחינתו לחזור למו"מ קשה ונוקב עם ישראל, ובכלל זה לויתור הכרחי על זכות השיבה? אותם פעילי שמאל התומכים בו אינם מבינים כנראה כי תמיכתם זו רק מאפשרת לפלשתינים להפסיק את התהליך המדיני כשהם מקבלים על כך גיבוי בישראל עצמה. במסמך שפורסם במאמר של בן דרור ימיני, אומר סאעב עריקאת הממונה על המו"מ עם הפלשתינים כי הסיפור הפלשתיני שונה לחלוטין. המסמך שהוא סיכום המו"מ והמלצות, נכתב בחודש מרס.
העמדה וקווי הפעולה שמתוארים בו מבהירים שהמהלכים הפלשתינים תוכננו מראש, בלי שום קשר למופע הרביעי הקשור בשחרור אסירים ובמו"מ הישראלי פלשתיני. הוא חובר כדי לתרץ את המהלך הפלשתיני של פניה נרחבת, למוסדות בינלאומיים וקובע: "מדובר במימוש זכויות של פלשתין ואין לכך כל קשר למו"מ או להגעה להסכם". מסמך נוסף, בהמשך לבקשה להצטרפות לגופים בינלאומיים, חוזר על דרישה בלתי מתפשרת למימוש זכות השיבה. מסתבר כי, הפלשתינים עצמם מבהירים שהפנייה למוסדות בינלאומיים תוכננה מראש, בלי שום קשר למה שישראל עשתה או לא עשתה. שני המסמכים, נחשפו ותורגמו על-ידי החוקר יונתן דחוח-הלוי, מהמרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
מייקל אורן מי שהיה שגריר ישראל בארה"ב, מחזק טיעון זה. הוא אמר בפורום סבן כי "השמאל בישראל מתרסק, כי עדיין לא הפנים שהפלשתינים אינם חלק ממשא-ומתן, ואינם מעוניינים להיות.
הפלשתינים בחרו בנתיב אחר, נתיב הרסני של עריכת דה-לגיטימציה לישראל. הם מתמסרים עכשיו למשימה זאת תוך נטישה מופגנת אפילו של הערוץ המדיני".
מתברר כי המסלול הפלשתיני מיצה את עצמו, ולא באשמת ישראל. מה הדרך שתאמץ ישראל? על כך רמז ראש הממשלה באחד מנאומיו האחרונים: הידוק הקשר עם מדינות ערביות מתונות. גיבוש פתרון והסכם עם הפלשתינים שלא דרך הרשות הפלשתינית.