מנחם בגין, עליו השלום, שהקים בזמנו את תנועת הליכוד, מתהפך מן הסתם בקברו למראה פרצופה החדש של תנועתו, שאיבדה באחת את דרכה השורשית. "לא לנער הזה התפללתי" - היה בוודאי נאנח מייסדה.. ואכן, מארבע המפלגות שהרכיבו את הליכוד בראשיתו - גח"ל, התנועה הממלכתית, המרכז החופשי והתנועה למען ארץ ישראל השלמה - לא נותר, בעצם, מאום. קשה, אם לא בלתי-אפשרי, למצוא לה שמץ של זכר כיום. מרבית חבריה נטמעו במפלגות אחרות, שצצו וקמו עם השנים, בעוד המעטים שבכל זאת נותרו בה, לא היססו להחליף את עורם, ובך הם בגדו בכור-מחצבתם.
מהפך
נשירתם של מי שנחשבו לליכודניקים השורשיים ולנשמת-אפה של תנועת הליכוד המקורית, מבטאת את ציון הדרך, אם לא את המהפך, שחל בה עם השנים. אם אכן מתהפך היום מנחם בקברו - הרי זה משום שמחוץ למחנה השורשי נשרכים מי שהיו בניו האהובים והנאמנים - בני בגין,
דן מרידור,
עוזי לנדאו,
ציפי לבני,
אהוד אולמרט,
מיכאל איתן, ועכשיו גם
לימור לבנת. כורח נסיבות השעה אילץ אותם לנטוש, בעל-כורחם, את תנועתם, משנוכחו לדעת כי זו ממש איבדה את דרכה. כאבו של בגין על מר-גורלם של בניו צורב מן הסתם, באשר את חלבם הם ינקו, כמותו, על מצעו של זאב ז'בוטינסקי, שלא נותר עוד זכר ממנו. את המצע הרעיוני של ראש בית"ר החליפה, בינתיים, ריאליות-פרגמטית, שעימה לא יכלו להסכין.
נבלעים
לליכוד בראשות
בנימין נתניהו יש בהחלט פנים שונות בתכלית מאלה שהיו לו בראשית דרכו. את מקומם של הכוחות הציוניים המסורתיים, שאיפיינו אותו עם הקמתו ושהלכו בעקבות משנת ז'בוטינסקי, תופסים עתה אנשי ימין קיצוני, שבינם לבין ישראל ביתנו והבית היהודי אין כמעט הבדל רעיוני. יתר על כן: את הטון בליכוד החדש נותן מחנה פסבדו-כהניסטי, בראשות
משה פייגלין ובהשתתפות מקהלתם של
יריב לוין,
דני דנון,
מירי רגב, ציפי חוטובלי ותומכיהם. מחנה זה הפך את תנועת הליכוד מימין מתון לימין קיצוני, כאשר שרידי הליברליזם שעוד נותרו בתנועה מימיה הראשונים, נבלעים עתה בקרב הרוב החונק.
