הגעתי ללימוד FSU שהתקיים בקבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת כמו ללא מעט מפגשים כאלו. כרגיל, ידעתי שאמנם אני בא להרצות הפעם על מדיניות החוץ של ישראל בעידן של עולם משתנה, אך בלימוד כמו בלימוד אף פעם לא ברור מראש מי לומד יותר - המרצה מהמשתתפים או המשתתפים מהמרצה. אצלי, בדרך כלל, אני לומד מהם. פסטיבל לימוד הוא בשבילי אתגר מחשבתי יוצא דופן.
אני חייב להודות כי למפגש של מאות צעירים (הפעם כ-800) דוברי רוסית כבר התרגלתי. גם לעובדה הייחודית והשונה כל כך מהמתכונת המוכרת לעולים חדשים שלפיה המשתתפים משלמים עבור השתתפותם גם התרגלתי. אפילו התרוצצותם של עשרות מתנדבים (כן מתנדבים) בלילה כמו ביום החברים בוועדה המארגנת על כל ספיחיה (ארגון, תכנים וכו') כבר נראית לי טבעית וכך גם בכירים בציבוריות הישראלית הבאים להרצות ללא תמורה כספית (תמורה ציונית, תרבותית ואינטלקטואלית יש בשפע).
הפעם בבואי לגינוסר נזכרתי בפעם הראשונה שהייתי שם בקבוץ. השנה 1967. חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים. כיתתי, כתה יא' 5 (הריאלית) בבית הספר תיכון עירוני ה' בתל אביב הגיעה ל"שרות לאומי" בקבוץ. אני הגעתי יומיים מאוחר יותר כי השתתפתי באליפות בתי הספר בקרב 5 באתלטיקה קלה. כן פעם הייתי ספורטאי לא רע עד שהעצלות אחזה בי.
הקבוץ די השתנה מאז. כשם שאני התבגרתי בשנים, כן גם הוא. ההבדל הגדול שהוא הלך וגדל. הלך והתרחב, התחדש ללא הרף. גידל ענפים חדשים. קלט חברים חדשים והפך צעיר יותר משנה לשנה. אני אומנם גם התרחבתי (במשקל), גידלתי ענפים חדשים (ילדים ונכדים) אך שיבה זרקה בשערי וקשה לומר שהפכתי צעיר משנה לשנה. (רוצה מאוד אבל זה לא יוצא).
משהותי בקבוץ זכרתי שני דברים: האחד מטעי הבננות רחבי ההיקף שבהם עבדנו בגיזום ענפים יבשים והעובדה שראיתי את יגאל אלון, חבר כנסת בכיר, חבר הקבוץ, שעבר עם העגלה וחילק אוכל לחברים בארוחת ליל שבת והשני את בסיס משמר החופים בסמוך לקבוץ.
מטעי הבננות כבר לא בגודלם הקודם הזכור לי. חלקם הוחלף באטרקציות נופש כמדומני או שסתם כילד הכול נראה לי יותר גדול. ופוליטיקאים בכירים היום כבר לא מגישים בחדרי אוכל (רובם- יש גם יחידי סגולה) אלא יותר אוכלים במסעדות יוקרה.
בין הרצאה להרצאה יצאתי לטייל על חופה של הכנרת היפהפייה. ליד כפר הנופש נמצא מעגן. הטיול הקצרצר הזכיר לי נשכחות שעוררו בי את הצורך לספר מקצת מזיכרונותיי למי שנתקל בדרכי. במהלך השירות הלאומי נתנו לנו צ'ופר מיוחד. הפלגה בלילה בכנרת. בזה אין שום דבר מיוחד. זה קיים גם היום. ההבדל הגדול הוא מקום היציאה לשיט - בסיס משמר החופים בגינוסר. כן משמר החופים. שטנו בספינת משמר החופים המלווה בספינה נוספת עליה חיילים מוכנים לקרב. בחשיכה מוחלטת. בשקט מופתי כדי שהאויב הסורי לא יתעורר. נווטי הספינה ומפקדה היו דרוכים ושקועים בעבודתם שייעודה למנוע חציית קו המצופים שהיה קו הגבול בינינו לבין סוריה.
קיום מפגש לימוד בגינוסר וזיכרונות נערותי לימדו אותי (כרגיל בלימוד) שהנוף אולי השתנה, ישראל מאוד גדלה אבל שירות לאומי נשאר שירות לאומי. פעם בקטיף בננות ופעם בהרצאות לצעירים עולים. המתכונת אולי השתנתה אך לא המהות. פעם סביבי היו ראובן, ציבי, ירון, רינה, רונית ואפרת והיום נטשה, מרינה, ואדים, אולגה וסשה אך כאז כן עתה בלט הרצון ללמוד והנכונות לתרום.
עוד זיכרונות הציפו אותי. תוך כדי הרצאות מדהימות של גיל חובב על אליעזר בן יהודה אבי סבו ועל מאבקו למען השימוש בשפה העברית . מאבק שגיל מגדירו בצדק כמרכיב דרמטי במימוש חזון הציונות- חזרת העם לארצו. הרצאות שהתקיימו בבית יגאל אלון. מוזאון אלון נמצא לא הרחק ממקום קבורתו. קיום ההרצאות שם הוא בעל משמעות. אלון היה שר קליטה בממשלת ישראל. הפעם מאות עולים באים לטעום טעמה של ישראל בבית הנושא את שמו.
שוב עלו בי זיכרונות. השתתפתי בהלוויתו של אלון. מבול כזה של גשם כמעט ולא היה במקומותינו. שבועות קודם לכן שוחחתי אתו בתל אביב. אני הפלגתי, כדרך צעירים, בתיאור כוחה של ישראל. סוג של יוהרה. הוא,
יגאל אלון, הניח את ידו על כתפי ולחש באוזני: בחור צעיר, זכור, ישראל היא אקספרימנט (ניסוי-י.ד) שאחרי 30 שנות קיום המדינה איש טרם יודע אם יצליח. זו עובדה המחייבת אותנו . לפעול לפתיחת שערי ברה"מ, למתן המתח בין יהודים לערבים במדינה. לחזק את צה"ל ולחפש שלום. בשהותי בפסטיבל לימוד כנרת חוויתי אינטראקציה עם המוני הצעירים העולים. אלו שבאו להאזין להרצאותיהם של הרב
מנחם הכהן, של גדעון מאיר (המשנה למנכ"ל משרד החוץ לשעבר), של
אבשלום קור, של ד"ראמירה מאיר, של אורי מילשטיין, ועוד רבים טובים אחרים. מגוון עצום של נושאים: ציונות, שירת רחל, מדיניות חוץ ודיפלומטיה, שנת שמיטה ותרבות אידיש ומוצב בפני המשתתפים המחליטים איש איש על-פי נטייתו למה להגיע. ראיתים אותם רוקדים בהתלהבות לצלילי קול הזמיר של אירנה רוזנפלד- צעירה כוכבת
כוכב נולד באוקראינה שהחליטה לעלות לארץ (לפני שבועיים) יחד עם
מתיו ברונפמן, הבעלים של איקיאה ויו"ר ועדת ההגוי הבינלאומית של לימוד FSU וחיים צ'סלר היו"ר הבלתי נלאה של לימוד ושמעתים מנסים ומצליחים לשיר את שירי המשוררת רחל במופע הפתיחה של תלמידי "בית צבי" מרמת גן שהוקדש לספור חייה הטרגי של רחל חשבתי לעצמי כי אילו יגאל אלון היה בחיים הייתי אני מניח ידי על כתפו ואומר לו:
יגאל ידידי, נראה שהאקספרימנט די מצליח.
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
