גורודיש בקאמרי - חשיפת האמת

ההצגה "גורודיש", 20 שנה לאחר שעלתה בגירסתה הראשונה, ושונה ממנה לחלוטין, מחדשת לצופים את ההיכרות עם האמת לאמיתה, על הרהב, הבזבוז בחיי אדם, הקרבת כל החיילים שישבו במוצבים לחוף תעלת סואץ בכך שלא שלחו אליהם תגבורת, ואסרו עליהם לברוח, וקלות הדעת וחוסר התבונה של אלה שבטחוננו היה נתון בידיהם ולשיקול דעתם. דמותו הטראגית של המפקד הנערץ שמואל גונן (גורודיש), שעלה כמטאור אך נפל כמו כוכב מהשמים לארץ - הופקדה בידיו של נתן דטנר. דטנר, כוכב תיאטרון רבגוני בכל התחומים, יוצר מהתפקיד המורכב והלא מפצה, תמונה היסטורית שיורדת לפרטים, שרבים לא ידעום מעולם. המפקד שחייליו העריצוהו, שחיילותיו חלקו עמו את מיטתו, שפיקודיו רצו להעניק לו מכונית מרצדס לאחר שנלקח ממנו הרכב - זאת, מחשבון סודי שאגרו כתוצאה מסחר במזון מיותר שהגיע לבסיס - עלה ועלה בתפקידו עד שהגיע לתפקיד אלוף פיקוד הדרום.

אך החודש וחצי שהספיק לשמש בתפקיד עד למלחמה, ומוגבלות יכולתו להנהיג ברמה הדרושה במצב כה מכריע, גרמו לו, כמו למפקדים אחרים באותה מלחמה אומללה, להביא כמעט לחורבן בית שלישי - כפי שהגדיר זאת משה דיין אז. דווקא תעוזתו של אריק שרון, שלא שעה לפקודות, וחצה את התעלה - הוא שהצליח לאזן את המפלה ולשנות בחלקה את התוצאה המדממת של המלחמה.

המחזה בנוי מפרגמנטים קצרים ומתחלפים, ומדלג בין תקופות שונות, תוך שימוש בתפאורה היצירתית והמרשימה של רוני תורן. כדי לקשור את כל הקטעים והעובדות, שזר מיטלפונקט דמות דמיונית של חיל שהתאבד בגלל היחס הנורא אליו- פרידמן, שרוחו חוזרת ומלווה את המפקד בכל מקום אליו עבר, כמו רוח רפאים. משהו שמזכיר את הספר "הריקוד האחרון של ג'ינגיס כהן" מאת רומן גארי, בו רוח של יהודי שנרצח ע"י גרמני רודפת אותו כל חייו, משוחחת עמו ולא חדלה להטריד את נפשו. וכהצגה הועלה לפני שנים בכיכובו של גרא סנדלר בתיאטרון הספריה.

יד ימינו של המפקד, אלון דהן, עושה הכל כדי להחליק על הטעויות, ולקזז מהטעויות שעשה, כדי שבמשפט שלו ימוזער העונש. המונולוג האחרון של דהן המסיים את המחזה, הוא אחד מרגעי השיא שלו. אך יותר מכל - נתן דטנר כובש את הלב הן בביטחון העצמי שלו בתחילת הדרך, כמלך ישראל לעתיד לבוא, והן כאדם שבור, בודד, גלמוד באפריקה, לשם עבר בתקווה לכרות שם יהלומים. דטנר ביכולתו המגוונת להחצין את כל המצבים המורכבים של הדמות הכה שנויה במחלוקת, עושה כאן את תפקיד חייו, ללא ספק.

זאת - בדרמה עזה, בה כל תפקיד קטן משוחק ע"י שחקן שטופל במקצועיות המירבית של הבימאי, כך שכל דמות היא פנינה בפני עצמה. כך אוהד שחר בדמות העיתונאי אדם ברוך, מבריק במשחקו. יגאל זקס כעיתונאי צעיר חוקר, ובהמשך כגנרל - בולט גם הוא במשחק כה משכנע. אבי טרמין כעורך הדין המנסה לסייע בשקט הנפשי שלו לבנות לגנרל הגנה במשפטו; נדב אסולין כדרוזי זקן מקסים, כובש גם כרס"ר ברדוגו - שתי דמויות כה שונות, ובכל זאת עשויות נפלא. עדנה בליליוס כבעלת אוב זקנה, מרהיבה במשחקה. את גולדה מאיר על כל חולשתה וכראש ממשלה הכי לא מתאימה לנהל מלחמה, מגלמת מצוין דון גבאי, עם המיבטא האנגלו-סקסי שלה. ערן שראל מפליא הן כרב הפלוגתי, ובהמשך, בדמות הפסל מספר אחד של ישראל, יגאל תומרקין. אותו בחר המנהיג המגלומן ליצור פסל מגלומני כמוהו. אך אם להתייחס לתומרקין, שלא מוזכר במחזה בשמו, הרי גאוניותו עולה על כל גחמותיו, ועשרות הפסלים שיצר, המעטרים אתרים שונים בארץ הם ההוכחה המוצקה לכך. כמו גן הפסלים ב"כוכב הירדן" וכן בבסיס חיל האויר ליד באר שבע, והפסל בכיכר מלכי ישראל, בין היתר.

שאר הדמויות המגוונות המקיפות את המפקד - כמו מוטי כץ כמשה דיין, גם הוא אחד מהנושאים בנטל הכשלון, עידו מוסרי החביב עם קולו המנעים בזמירותיו פה ושם בהצגה, תמר שם אור החמודה כמזכירתו של המפקד, ירדן ברכה כחיילת הפתיינית, שקורותיה מגלות לנו טפח ממסורת ההתנהלות המושחתת של המפקדים מאז ועד היום בצבא, במשטרה ובשלטון (מסורת שהולכת ונחשפת במשפטים חדשים לבקרים, ונקווה שהחשיפה תטהר את האורוות); יובל סגל כרוחו של פרידמן, זה שהתאבד; ושהם שיינר כסג"ם כרמלי - כה חביבים ומשכנעים ביכולת משחקם, מהווים כולם פנינים בשרשרת השחקנים המעולים המרכיבים את ההצלחה החדשה של הקאמרי.

הצלחה, שגורמת לנו לחוש, שהשמיים הם הגבול - ביכולת התיאטרון הישראלי בכלל והקאמרי בפרט להגיע לשיאים יותר ויותר גבוהים.

להעצמת התחושה של הקהל, שמרגיש שהוא לוקח חלק בהיסטוריה בהתהוותה - מרנינים שירי הלהקות הצבאיות מאותה תקופה. המוזיקה של תזמורת התופים בניצוחו של אסף רוט, אולי מתאימה למצעדים, אך הווליום הגבוה ואורך הקטע של התיפוף היו ראויים לקיצור-מה. התלבושות האותנטיות של אורנה סמורגונסקי, התורמות גם הם לעיצוב הבמה והמשחק, והתאורה של אבי יונה בואנו סוגרים את חלקם של היוצרים בהצלחה.

הצגה שתרעיש לבבות, בחשיפה הבלתי אמצעית, המעזה לראשונה להעלות בפרהסיה את השורשים שהם המקור למסורת כל השערוריות המתרחשות בדור האחרון, הודות לאומץ המחזאי-הבימאי ולתיאטרון הקאמרי. שאפו.