בית המשפט העליון קבע באחרונה, במסגרת ערעורה של נפגעת תאונת דרכים, בעלה ובתה, על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעניינם, כי הלכת "השנים האבודות", שנקבעה בפסק-דין אטינגר, תחול גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
המערערת, אורלי רז, נפגעה קשה מאוד בתאונת דרכים בה היתה מעורבת בגיל 26 בלבד. כיום היא סובלת, כהגדרת בית המשפט המחוזי, "מקוודרופלגיה ומאי שליטה על סוגריה, במצב וגטטיבי, ונכותה 100 אחוזים לצמיתות". שאלת החבות לא היתה שנויה במחלוקת, ופסק-דינו של המחוזי, כמו-גם הערעורים שהובאו בפני בית המשפט העליון, התמקדו בשאלת גובה הנזק.
בקיבוץ עין חרוד, בו התגוררה המערערת לפני התאונה ולשם חזרה לאחר שתמה תקופת אשפוזה, ניתן לה טיפול שהוגדר על-ידי בית המשפט כ"אופטימלי, ואף הטוב ביותר שניתן להעלות על הדעת, מבלי לחסוך בשום מאמץ והוצאה". בין היתר, הוקם מבנה מיוחד עבורה, בצמוד לבית האבות של הקיבוץ, נרכש ציוד, היא מטופלת בכל שעות היממה על-ידי שלוש מטפלות במשמרות רצופות וזוכה להשגחה רפואית צמודה. בית המשפט קמא שיבח את הקיבוץ על כך, אך בה בעת, הדגיש כי הסכומים שנתבעו הם בבחינת "הגזמה רבתי" ו"ניסיון להטיל כל הוצאה, אף בלתי מוצדקת, על הנתבעת".
בסופו של דבר נקבע, כי בהתחשב במצבה של המערערת וב"חוסר הביטחון בתוחלת חייה", מוצדק - גם לשיטתן של המשיבות - ביניהן חברת הביטוח מנורה, אבנר וקרנית - לפסוק את הפיצוי לעתיד בדרך של תשלום עיתי, משום שאין לצפות לשיפור במצבה הקשה, היא אינה יכולה לבוא בקשר עם סביבתה, ואינה יכולה ליהנות מעיסוקים כלשהם, למעט אותו צל של חיוך בתגובה לקולו של בעלה, היכול לבקרה גם אם תשהה במוסד.
עם-זאת, נפסק, החזקתה של המערערת במבנה שהוקם עבורה בקיבוץ היא הדרך הראויה, וזאת משום שאין בנמצא מוסד אחר קרוב לקיבוץ והדבר מאפשר ביקורים תכופים של קרוביה.
הפיצוי הכולל עבור נזקי העבר הועמד בסיכום על כשניים ורבע מיליון שקלים, תוך כדי ניכוי תשלומים ותגמולים שונים, ובכל הנוגע לנזקי העתיד, נפסק למערערת פיצוי חודשי על דרך של תשלום עתי. על פסק-דין זה הוגשו ערעורים בידי שני הצדדים, בהם הלינו על ראשי הנזק והסכומים שנפסקו.
לאחר זמן מה, פסק בית המשפט גם בנושא שנותר עדיין פתוח - הדרך להבטחת התשלום העתי - אולם אז אירעה התפתחות דרמטית, במסגרתה ניתן פסק-הדין בעניין אטינגר, בו נקבעה זכאותו של ניזוק לפיצויים בגין "השנים האבודות". המערערים שבו ועתרו להתיר להם לתקן את ערעורם, הפעם בהוספת נימוקים הנסמכים על אותה הלכה, כשבין השאר נטען, כי להלכה תחולה רטרוספקטיבית על תיקים תלויים ועומדים, וכי היא חלה גם על תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
הרכב שופטי העליון (הנשיא אהרן ברק, רבלין ועדיאל) שדן בערעורים, הדגיש כבר בראשית דבריו, כי הפסיקה קבעה שוב ושוב, שנטייתה של ערכאת הערעור היא שלא לשים את שיקול דעתה תחת שיקול הדעת של הערכאה המבררת בשומת הנזק.
במקרה דנן, "הסכומים שנפסקו מושתתים על התשתית שהובאה, אינם חורגים מן הסביר - במיוחד לא במאזן הכולל - ועל כן אין להתערב בהם. אין להתערב גם, במקרה זה, בדרך הפיצוי - תשלומים עיתיים - ובדרך בה ראה בית המשפט המחוזי להבטיח את תשלומם; במיוחד כך משהותיר להם את האפשרות לשוב ולפנות אליו ככל שיתעורר בעתיד הצורך בהצעת בטוחה טובה יותר".
עם-זאת, בחר בית המשפט להתייחס באריכות לשאלת נפקותה של הלכת השנים האבודות, שנקבעה בפסק-הדין אטינגר, על העניין דנן. לשאלה זו, נפסק, שני נדבכים:
האחד, במישור הזמן, הינו האם חלה ההלכה גם על הליכים שהיו תלויים ועומדים בטרם ניתנה. לגבי שאלה זו, נקבע, ניתנה תשובה חיובית בפסיקה קודמת, ועל כן אין צורך להידרש לטענות הצדדים בעניין זה.
הנדבך השני, הענייני, היה האם חלה ההלכה על תביעות לפי חוק הפיצויים, או שמא רק על תביעות לפי פקודת הנזיקין. שאלה נגזרת היתה מה נפקותו לעניין זה של הסדר התשלומים העיתיים הקבוע בחוק.
בפסק-דין אטינגר, הסביר הרכב השופטים, בוטלה ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, ונקבע כי ניזוק שתוחלת חייו קוצרה אל מתחת לגיל הפרישה מעבודה שהיה צפוי לו אלמלא העוולה, זכאי לפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות. הלכה זו הוחלה הן על תביעת הניזוק החי, והן על תביעת עיזבון מקום בו הניזוק הלך לעולמו בטרם היה סיפק בידיו להגיש תביעה.
לאור העובדה כי פסק-הדין אטינגר עסק בתביעה לפי פקודת הנזיקין, עלתה השאלה האם להחיל דין דומה גם בתביעה דנן, שהיתה לפי חוק הפיצויים. בית המשפט שקל את טענות הצדדים בכתב ובעל-פה, וקבע, כאמור, לבסוף, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.
ראשית, נקבע, "ההלכה שנתחדשה בעניין אטינגר לא ייחדה עצמה לתביעות על-פי פקודת הנזיקין דווקא. בפסק-דין זה נהפכה - כך נקבע בו במפורש - ההלכה שנפסקה בפרשת גבריאל, וזו, מצדה, עסקה בתביעה לפי חוק הפיצויים. לא בכדי נזכרו בפסק-הדין אטינגר סוגיות הנוגעות לחוק הפיצויים, ולא בכדי נמנע בית משפט זה, שם, מלאבחן בין תביעות לפי הפקודה לבין תביעות לפי חוק הפיצויים".
שנית, סוגיית "השנים האבודות" היא סוגיה הנוגעת לדיני הפיצויים - להבדיל מדיני האחריות - ובכגון דא המשטרים דומים, בכפוף להוראות ספציפיות נבדלות.
"...ואכן, בראשי הנזק השונים, המקובלים בדיני הנזיקין שלנו, נוהגים בתי המשפט לפסוק את הפיצוי לפי אותן אמות מידה, הן בתביעות לפי פקודת הנזיקין הן בתביעות לפי חוק הפיצויים, והכל ככל שאין קביעה סטטוטורית מפורשת אחרת. העובדה שפקודת הנזיקין דוברת במשטר של אשם ואילו חוק הפיצויים במשטר של היעדר אשם הביאה אמנם, בבחינת שטר ששוברו בצדו, לקביעת גבולות סטטוטוריים לפיצוי בראשי נזק מסוימים; אולם בכפוף לגבולות האלה, לא הביא השוני במשטר האחריות לשינוי פסיקתי בהערכת הפיצוי ובדרכי חישובו. כך לגבי ראשי הנזק השונים, וכך יש לנהוג גם ביחס לראש הנזק של אובדן יכולת השתכרות".
בנוסף, נפסק, המסקנה בדבר תחולת ההלכה על שני משטרי האחריות נובעת לא רק מן הדין ומן ההלכה, אלא גם מן הנימוקים המהותיים שעמדו ביסוד ההלכה - כגון עקרון השבת המצב לקדמותו - אשר נשענים על המטרה התרופתית של דיני הנזיקין, ותקפים בעיקרון גם לגבי תביעות לפי חוק הפיצויים.
בהמשך הדברים התייחס בית המשפט להסדר התשלום העתי הקבוע בחוק הפיצויים, וקבע, כי בשום פנים, אין בו כדי לשלול את תחולת הלכת אטינגר על תביעות לפי החוק. מדובר, על-פי מידתו והקשרו, משום דרך חלופית להגשמת תוצאה שההלכה חותרת אליה - היא ותו לא. הסדר התשלומים העיתיים מהווה פתרון חלקי לבעיית "השנים האבודות", ככל שמדובר בתביעות שעילתן תאונת דרכים - פיתרון חלקי שאינו חל אלא בהתמלא תנאי-יסוד מסוימים.
על-פי השיטה שהיתה נהוגה קודם להלכת אטינגר, שאלת קיצור תוחלת החיים היתה בעלת נפקות רבה לעניין הפיצוי בגין הפסד יכולת השתכרות. מקום בו הוכח לבית המשפט כי תוחלת חייו של הניזוק קוצרה בעקבות התאונה, היה עליו לתחום את הפיצוי לשנות-החיים הצפויות של הנפגע. כך בתביעות לפי פקודת הנזיקין וכך בתביעות לפי חוק הפיצויים, אם כי באחרונות, יכול היה בית המשפט לחמוק מתוצאה זו באמצעות המסלול הסטטוטורי של התשלום העתי. קושי מיוחד - שאותו נועד לקדם הסדר התשלום העתי - התעורר באותם מקרים שבהם היתה אי-ודאות ביחס לקיצור תוחלת החיים.
מששונתה ההלכה בפסק-הדין אטינגר, עברה נקודת הכובד למקום אחר.
"ככל שמדובר באובדן יכולת השתכרות, קיצור תוחלת החיים אינו מפחית עוד מתקופת הזכאות לפיצוי. תוחלת החיים שהיתה לנפגע לפני התאונה היא הקובעת את תקופת הזכאות לפיצוי בראש נזק זה. לכן, גם אם מתקשה בית המשפט לקבוע את קיצור תוחלת החיים, בשל העמימות האופפת שאלה זו, אין הדבר משפיע על יחידות הזמן שעבורן זכאי הנפגע לפיצוי בגין הפסד יכולת השתכרות. אלה נקבעות לפי תוחלת חיי העבודה עובר לתאונה. ממילא, יש בכך כדי להשפיע על נפקות השיקול הזה - קיצור תוחלת החיים - לצורך הבחירה בין שיטת התשלום העתי לבין שיטת התשלום החד-פעמי: בשתי השיטות, על הפיצוי לפרוס כנפיו על תוחלת החיים שהיתה צפויה לנפגע קודם לתאונה".
עם זאת, הודגש בהמשך, גם היום עשויה עמימות בשאלת קיצור תוחלת החיים להשליך על הבחירה בין שיטת התשלום החד-פעמי לבין שיטת התשלום העתי. הטעם לכך הוא, שאף כי אין לשאלת קיצור תוחלת החיים נפקות לעניין תקופת הזכאות לפיצוי, כאמור, הרי שיש לה חשיבות לגבי שומת הפיצוי. שיטת חישוב הפיצוי בגין שנות ההשתכרות האבודות היא ייחודית - כמוסבר בפסק-הדין אטינגר; לא הרי חישוב הפיצוי בשנות החיים כהרי חישוב הפיצוי בשנים האבודות. לפיכך, אי-ודאות בעניין קיצור תוחלת החיים עלולה להקשות על בית המשפט לחשב נכונה את הפיצוי, ולהוות שיקול לפנות לדרך התשלום העתי.
לסיכום, פסק בית המשפט, הקביעה העקרונית הינה שהלכת השנים האבודות, כפי שהותוותה בעניין אטינגר, חלה גם בתביעות לפי חוק הפיצויים, אולם, מקום בו מוצא בית המשפט הדן בתביעה כזו כי נתקיימו נסיבות המצדיקות נקיטה בהסדר התשלום העתי הסטטוטורי, ניתן לנהוג כך, בבחינת מסלול חלופי להגשמה (חלקית אמנם) של התוצאה שביקשה הלכת אטינגר להשיג.
בעניין שלפנינו, קבע הרכב השופטים, נתגבשה הסכמה בין הצדדים, אשר אושרה על-ידי בית המשפט, באשר לנקיטה בדרך התשלום העתי, ולאור זאת, אין בנסיבות המקרה טעם מספיק בכדי לסטות מדרך מוסכמת זו.
