בשנת 1991 היה גרי בילו למנהל בית הספר לאמנויות הבמה "בית צבי". שלוש שנים לאחר מכן הקים את תיאטרון הספריה, כדי שישמש חלון לשחקנים הצעירים והבוגרים של בית צבי, לעולם הבמה המקצועית, שימנף אותם קדימה, הודות לחשיפתם לציבור. רוב שחקני השורה הראשונה של התיאטרונים בארץ כיום - הם בוגרי בית צבי. ע"מ להזכיר לקהל שנכח באולם תיאטרון רמת גן קורטוב ממה שעלה על קרשי בימת ת' הספריה - שובצו קטעים קצרצרים עם מיטב הכוכבים, והלב נצבט בנוסטלגיה ובערגה למה שכל כך שבה את הלב במהלך השנים.
גרי בילו היה מנהל קשוח, שכדי להשיג את המטרה, הנהיג בבית הספר נוהלים קפדניים ביותר. היו כאלה שהדבר עורר בהם התנגדות, מפינוק. אך רובם, גם אם נאנקו תחת 14 השעות הרצופות בהן נמשכו הלימודים מדי יום, גם אם נאלצו לנקות את השירותים שלכן הבריקו תמיד מנקיון, הרי התוצאות מדברות בעד עצמן. יחד עם כל ההצלחה האמנותית שזכו בה - הרי גדולי הכוכבים שיצאו מבית צבי רכשו מגרי את הענווה והצניעות, שהן חלק בלתי נפרד מאופיים עד היום. זה מה שנראה בשרשרת קטעי המופע עת הדגימו הבוגרים מכל המחזורים, הן כשעינגו את הקהל בתפקידים ראשיים בקטעים, והן כחלק מתוך קורוס.
מי שלא פוקד את הצגות בית צבי ועוד יותר מכך - את הצגות תיאטרון הספריה, עם כל ההצגות המשובחות והלא-מסחריות, אינו יודע מה הוא מחמיץ. בהצגות אלו הקהל מקבל את מחזות העולים לראשונה בארץ, או מהנודעים ביותר מהקלאסיקה של כל התקופות, משייכספיר ועד ימינו, וברמה הגבוהה ביותר. יש שחקנים, ולא נזכיר את שמם,למרות שהם מופיעים בטובים שבתיאטרונים, עדיין לא זכו לממש את מלוא קשת כשרונם בתפקידים כה מאתגרים כפי שמילאו בהצגות בית צבי כסטודנטים, או בת' הספריה כבוגרים. אך תמיד יש תקווה.
האירוע בת' רמת גן היה כה נוסטלגי, והעניק תחושה כה חזקה של פמיליאריות, שברגעים רבים הגיר דמעות, הן מעיני הצופים, והן מעיני המופיעים. השחקנית עידית טפרסון, הידידה הקרובה ביותר של גרי בילו, וכן איתי טיראן, שיחזרו את סוף דרכו למי שלא ידע אותה, ואת ההוקרה של כולם למורה הדרך הדגול. רגעים מבדחים רבים היו במופע, כמו כשמנהלי ת' הקאמרי - עומרי ניצן ונעם סמל יחד עם מנהלת ת' בית לסין
ציפי פינס, לבושים כסדרנים, הכניסו את השולחן עם הניירות שעליו לבמה, וקיבלו הוראות כאחרוני העובדים בתיאטרון מהשחקן שעמד לעשות את גרי בילו בקטע הכי נוגע ללב ומבדח. עומר עציון בקטע שהיה המעמיק והנוגע ללב ביותר עם חיקוי מדהים של גרי, עד לדיוק מירבי בעיוות ביטוי האותיות ס' ו-צ', היה ליבו של האירוע. שירתם של צביקי לוין מתוך "קברט", שירתו של איתי טיראן, ושירת קרן הדר מתוך "שיער", צימררו את העור, והגירו דמעות מהצופים. כך גם שירתו של אופיר צמח עם קולו הנפלא בליווי קורוס שכולו כוכבים כמו גיל וויינברג, שחר פרץ, רויטל זלצמן ועוד, וקטעים רבים נוספים חיממו את הלב וגרמו לרוממות הרוח לכולם. לבימוי האירוע המרגש אחראי גלעד קמחי, הבימאי הצעיר והמחונן שגם הוא פרי ההילולים של גרי.
כולם חשים את נוכחותו הרוחנית של גרי בילו, כאילו לא עזב אותנו כלל. יש חלק בדבר לעובדה, שכיום מנהל את בית צבי יד ימינו של גרי בעבר - ארתור קוגן. כך חש גם כל אחד מהבוגרים של מפעלו של גרי, שנושאים כיום את כתר המשחק המשובח והבאת התרבות הרצינית לקהל, גם אם היא בצורת מחזמר משובח, כולם היו ילדיו. עבורי - הוא חי בלבי מאז הכרתי אותו, ולעולם לא אשכח את מילותיו: לו כל המבקרים היו אוהבים תיאטרון כמוך...". כי זה מה שהיה משותף לנו: האהבה לתיאטרון. ולזה הוא הקדיש את ימיו ולילותיו, כפי ששום מנהל בי"ס למשחק אחר נהג או נוהג.
ולקהל שוחרי התיאטרון הטוב אפשר לומר רק דבר אחד: אם רצונכם לחוות תיאטרון משובח במחיר צנוע, הרי תיאטרון הספריה הוא הכתובת עבורכם. כך גם בעבור ילדיכם, או נכדיכם: כדאי שתדעו, שגרי בילו, שהיה מנהל ת' אורנה פורת לילדים ולנוער, טרם היותו מנהל ת' באר שבע ואח"כ מנהל בית צבי - דאג תמיד להעלות בחג החנוכה הצגות איכות לילדים. לא קיטש מסחרי המוני, דל באיכות ועלוב בחומרים, אך "עשיר" בשמות נוצצים של דוגמניות וכוכבי טלוויזיה כדוגמת הפסטיגלים למיניהם. אצל גרי הייתה רק איכות - מול כל הזבל שהילדים בימינו מוזנים ע"י מנהלי הפקות, שכל מטרתם היא לעשות קופה. אם כך - למה לא להרגיל את הקטנים לצרוך איכות שתענג אותם לא פחות, ותקנה להם כלים לצרוך אמנות ברמה לכשיגדלו?
והלב עדיין כה מלא.
