"הרימון"

בגב הספר החדש: "הרימון" מאת המשוררת עדה אהרוני, נמצאת ציטטה מאת הסופר סול בלו, חתן פרס נובל לספרות שכתב: "שירי האהבה והשלום של המשוררת הישראלית עדה אהרוני, הם מהטובים בספרות המודרנית העולמית". אכן, כשאנו קוראים את השירים המרגשים בספר זה ניתן להסכים עם הנאמר. שירה טובה היא שירה ייחודית שניתן לשוב ולעיין בה שתי וערב ובכל פעם למצוא בה פרשנות אחרת.

בקובץ הנוכחי, נמצא מספר שירים מוכרים שלא נס ליחם לצד שירים חדשים מעוררי סקרנות ועניין. המשוררת מיטיבה לדעת שאזכור שירים מיצירותיה, מתוך ספריה שאזלו, מעניקים עומק נוסף לספר החדש. כמה מהשירים החדשים נשענים על שורשים המדברים על צמיחה ועל ערכים השאובים מהעבר, ולהם אחיזה וכוח משיכה משל עצמם. לכן, אני בהחלט מסכימה עם דרך החשיבה הזאת בה אני מוצאת גם את המסלול וגם את הנסיקה.

בפסוק מהשיר המוכר: "יציאת מצרים: זר תבואה" (ע' 14-15): ..."הַיּוֹם לְיַד שָׁנִים מְשׂוֹחַחוֹת,/שׁוּב מְבִיאָה אֲנִי אֶת דּוּגִית גַּרְעִינַי /לְמַמְגּוֹרָתְךָ אָבִי,// שׁוֹתֶלֶת אֲנִי הַיּוֹם זֵר תְּבוּאָה מֻזְהָב,/ לְךָ, שֶׁתָּמִיד לִמַּדְתַּנִי לִזְרֹעַ"... ואין לפסוק זה צורך בפרשנויות מרובות. המשוררת, שהיא ילידת מצרים, מאזכרת בשיריה המוקדמים את עיר הולדתה, קהיר, שם גדלה והתחנכה עד בוא הגזרות שפקדו את יהודי מצרים בתקופת "יציאת מצרים השנייה" - גירושם והלאמת נכסיהם על-ידי השלטונות המצריים במחצית השנייה של המאה ה-20. המשוררת אינה יכולה לשכוח ולמחוק פרק טרגי זה מזיכרונה.

אהרוני גדלה בבית בעל ערכים הומניים ואהבת האדם ונושאת עימה את נכסיה הרוחניים לאורך חייה. לאחר שנים אחדות בקיבוץ עין שמר בו היא הגשימה את חלומה הציוני, היא נטעה מושבה בעיר חיפה - עיר השלום, והקימה בה בית ומשפחה. מהמסר לאביה - שכבר איננו בארצות החיים, באה הפרשנות: ראה הגשמתי והשלמתי את מה שנלקח ממשפחתנו באותו גירוש מר ונמהר.

באמונתה החזקה אהרוני שמטבעה אופטימית, לא מפסיקה להאמין בטוב. היא שבה לקהיר לאחר 30 שנה ומבקרת בבית ילדותה, מסתבר שאמונתה מתגשמת, בשיר "נס חנכה בקהיר" (ע' 12-13): ..."בְּעֶרֶב חֲנֻכָּה/אֲנִי עוֹלָה בְּהִסּוּס-מָה/בְּמַדְרֵגוֹת בֵּיתִי/מַעֲבָרִי הָרָחוֹק הַמִצְרִי/בְּכִכַּר אֶל תַּחְרִיר/בְּקָהִיר// אִשָּׁה אֲדִיבָה בְּחִיּוּךְ עָגֹל/נִצֶּבֶת מוּלִי - /וְשׁוֹמַעַת אֶת סִפּוּרִי / חֲיִיתֶם בַּבַּיִת הַזֶּה לִפְנֵי שְׁלֹשִׁים שָׁנָה? // סֵט מוֹנִירָה מַנִּיחָה עַל הַשֻּׁלְחָן/ חֲבִילָה עֲטוּפָה בְּנַיְלוֹן לָבָן/ וּלְאַט-לְאַט הִיא פּוֹתַחַת / נֵס חֲנֻכָּה! / תִּיק מִמֶּשִׁי / בְּאוֹתִיּוֹת וּפֶרַח זָהָב / רָקוּם עַל יֵדֵי סָבָתִי / לִפְנֵי חֲצִי מֵאָה / וּבוֹ הַטַלִּית שֶׁל אָבִי!"...

החזון שהמשוררת נושאת עמה משך תקופת חיים שלמה הוא השאיפה לשלום במזרח התיכון ושלום עולמי. בכל מאודה היא נרתמת למען המטרה הזאת באמצעים שעומדים לרשותה: המילה הכתובה, היצירה והמחקר. כך היא כותבת באחד משיריה המפורסמים: "השלום והספינקס" (ע' 87): ..."שָׁלוֹם זֶה נַחַל זָהֹב זוֹרֶם, תְּמִידִי. / זֶה לְחַבֵּק אֶת קַדְרִיָּה בְּקָהִיר/ וּבֵית הֻלַּדְתִּי בְּכִכַּר אֶל תַּחְרִיר/ לִבְדֹּק אִם עַכְשָׁו/ גְּבוֹהָה אֲנִי כְּאֶבֶן פִּירָמִידָה/ וּנְבוֹנָה כִּסְפִינְקְס." (כל השיר).

אהרוני אינה מתעייפת ואינה מפסיקה לחפש ולבדוק בהתמדה וללא לאות, דרכים חדשות לקידום תרבות של שלום, כפי שאנו רואים בספרה הנוכחי. אפיקי כתיבתה רחבים ומגוונים, ואולם לעתים קרובות נשוב אל התשתית על-מנת להתבשם ולהתמלא בכוחות מחודשים במטרה להמשיך את 'הדרך' להגשמת החזון שלה.

בשיר הפותח את הספר, "רמון החיים" (ע' 8) אהרוני מביאה את 'האני מאמין' המעמיק שלה על משמעות החיים: ..."כְּשֶׁתָּסִיר אֶת הַקְּלִיפָּה הָאֲדֻמָּה הַקָּשָׁה / תּוּכַל לְהָרִים אֶת תַּלְתַּלֵּי הַמָּמְבְּרָנָה הַלְּבָנָה // וּתְגַּלֶּה אוֹצָר גָּלוּם מְכֻתָּר בְּשָׁלוֹם / בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִגַּרְעִינֵי הַשָּׁנִי // תִּלְגֹּם אֶת סוֹדוֹת נָקְטַר הַחַיִּים / בִּגְמִיעוֹת גְּדוֹלוֹת / בִּמְלוֹאָם / לִפְנֵי שֶׁהֵם פִּתְאֹם / אֵינָם"...

ובשיר "אנשים חייכנים הם אנשי שלום" - היא מביאה פן נוסף של אמונתה באדם. (ע' 50): ..."אֲנָשִׁים חַיְכָנִים / הֵם אֲנָשִׁים טוֹבִים/ הַרְמוֹנְיָה וְשָׁלוֹם בְּנִשְׁמָתָם / וְהֵם רוֹצִים לְהַעֲנִיק אוֹתָם גָּם לָנוּ / כְּמוֹ לִטּוּף שֶׁל שָׁלוֹם בָּרוּחַ / וְלָרֹב הֵם מְקַבְּלִים / חִיּוּכִים כְּמוֹ וְרָדִים בַּחֲזָרָה"... מילותיה כמו תפילה פשוטה וזכה.

בשיר "ברחם השירים" (ע' 65) המשוררת מסכמת למעשה את מהות השלום וצביונו לעתיד: ..."בְּרֶחֶם הַשִּׁירִים / פִּתְאֹם תֻּצַּת / שְׂפַת הַפִּיּוּס הַכְּבוּיָה / וּמִפִּסְגַּת הַלַּיִל נִתְעוֹרֵר / לְאוֹר הַבֹּקֶר הַפַּיְסָנִי / כִּשְׁכֵנִים חֲכָמִים." (כל השיר)

הקול הנשי בשירתה של אהרוני, נעוץ בכל תג ותג והחיווי הוא אדיר ומעצים, וכך היא רושמת בבית מהשיר "אישה ללא זמן" (ע' 11): ..."אֲנִי הָאִשָׁה לְלֹא זְמַן.// חָלַמְתִּי עַל נְטִיעַת יְעָרוֹת/וְּבהֶשֵּׂג יָדִי אַךְ שִׂיחִים בּוֹדְדִים. // אַךְ יוֹדַעַת אֲנִי כִּי אֵינֶנִּי זְבוּב שֶׁבָּקַע בַּשַּׁחַר וּמֵת בַּדִּמְדּוּמִים. // יוֹמִי הוּא רִמּוֹן /מָלֵא גַּרְעִינֵי שָׁנִי - / הַזְּמַן הוּא יְדִידִי / הַמּוֹנְעֵנִי לְטַעֳמָם בְּבַת אַחַת / כְּדֵי שֶׁאֵהָנֶה מִכָּל אֶחָד." ...

בשקדנות רבה משתדלת המשוררת לאורך כל דרכה הספרותית והמחקרית למצוא איזון הולם בין העיקר לתפל, ולהוכיח מסוגלותה וחיוניותה של האישה בעולם הפלורליסטי. היא מוכיחה זאת בבירור בקטע המסכם בשיר "אינך יכול להפציץ אותי שוב!" (ע' 66): ..."כָּעֵת יֵשׁ לִי הַכֹּח שֶׁלִּי / וְעִיסּוּקִי, הַיְצִירָתִי - / בְּנִיַּת עוֹלָם שֶׁל שָׁלוֹם / בְּעֶזְרַת קוֹלִי וְשִׁירָתִי"...

ובהמשך לאותה השאיפה לשחרור של האישה היא כותבת בשיר
"כבציורו של אשר (ע' 78): ..."כָּל כִּנּוֹרוֹת כְּמִיהָתֵךְ / רוֹאוֹת כְּנָפָיִם/ מְנוֹפְפוֹת חָפְשִׁי // לֹא נוֹעַדְתְּ לָאֲבָנִים // נוֹעַדְתְּ לְחֶדְוַת הַיְצִירָה וּלְמָעוֹף." ... (מָאוּרִיץ קוֹרְנֵלִיס אֶשֶׁר)

כתיבתה בוחנת וחודרת אל נקודות התורפה שיש בזוגיות. כפי שמצטייר בשיר: "ביתנו החדש היפה" (ע' 38): ..."מִגְדַל הַשֵּׁן הַבּוֹדֵד הָיָה לְבַיִת חַם. / אֲנִי כֹּה שְׂמֵחָה שֶׁבָּאתָ לָגוּר בְּתוֹכִי / לִפְנֵי שֶׁהַקַּיִץ שֶׁלָּנוּ חָלַף, לִפְנֵי שֶׁשְּׁנֵינוּ נִתְמוֹטֵט / בִסְעָרַת הַטּוֹרְנָדוֹ הָעֲצוּמָה שֶׁל הַבִּלְתִּי נוֹדָע".

השותפות המושלמת אפשרית כששנים אוחזים וכל אחד מרפה לטובת האחר. נראה שבשירי האהבה של אהרוני מסע החיים הוא כמשתמע בקטע הבא מהשיר "נסיעה בכוון אחד" (ע' 30): ..."כָּל סִיבוּב שֶׁל פָּנֶיךָ / סָבִיב לְשֶׁלִי קִדֵּם אוֹתָנוּ / בֶּמִשְׁעוֹל הַכַּרְמֶל / שֶׁל חִלּוּפֵי רִמּוֹנֵינוּ / מְלוֹא אַבְנֵי אֹדֶם שֶׁל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, / רִגְשׁוֹתֵינוּ, אַהֲבָתֵנוּ - / וְאֵין חֲזָרָה // אֵין מִלִּים / אֵין עֻבְדּוֹת / אֵין חֻקִּים - / הַיְכוֹלִים לַעֲצֹר / נְסִיעָתֵנוּ כָּעֵת."...

אבן שואבת לנחמה ולהעצמה נגלה בציטטה מתוך השיר "בחיק כפות ידיך" (ע' 29): ..."וְאִם הָעוֹלָם יִפְרֹץ הַלַּיְלָה / בְּלֶהָבָה כְּפִטְרִיָּה עֲנָקִית, / לֹא אָחוּשׁ בְּכָךְ - / כְנוּסָה בִּנְקִיק הָרַכּוּת, / נִרְאֶה, / כִּי אֶחְיֶה לָעַד."...

הישירות בכתיבתה של אהרוני בודקת את מצב הדברים לאשורם ובגילוי לב היא רושמת את השיר "הסוף" ראה בית (ע' 47): ..."אוֹרֵב בִּי הַפַּחַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם/ שֶׁבוֹ יָדְךָ תַּפְסִק לְהִתְחַבֵּר לְיָדִי / כִּדְבוֹרָה בְּתוֹךְ נַרְקִיס, / שֶׁיֵּשׁוּתְךָ / תֶּחְדַּל לִהְיוֹת / חַלַּת הַשַּׁבָּת שֶׁבִּי, / כַּאֲשֶׁר אַתָּה תִּהְיֶה רַק אַתָּה, / וְאֲנִי אֶהְיֶה רַק אֲנִי, / כִשְׁנֵי סְלָעִים גַּלְמוּדִים שֶׁנִית / בִּמְצוּלוֹת סוֹף הַיָּמִים"...

מכאן ואילך ניתן לצפות ולראות בעיני רוחה של אהרוני את פני דור ההמשך למענם פעלה יחד עם בן-זוגה ליצירת עולם טוב יותר. השנויים הנכספים באים לידי ביטוי בשיר "שני" (ע' 28): ..."תַּלְתַּלִים אַדְמוֹנִיּים,/ אֶגְרוֹף אֲפַרְסֵק מוּרָם בְּאִינְקוּבָּטוֹר,/ מַחְזִיקָה שְׁנַת אַלְּפַּיִם בְּאֶחָד / וְאוֹתָנוּ בַּשֵׁנִי // אֵיךְ יִהְיֶּה אָז עוֹלָמֵנוּ? / מְאֻחָד? לְלֹא מִלְחָמוֹת? / כָּל דִּמְעָה בְּכָל עַיִן רְעֵבָה / מְחוּקָה? / הִזְדַּמְּנֻיּוֹת שָׁווֹת לָךְ / כְּמוֹ לוֹ?

בהמשך "לאני מאמין" שלה - אליו סוחפת אותנו המשוררת עדה אהרוני לאורך כל יצירותיה שבקובץ זה, לא נוכל להתעלם מהשיר שרשמה לזכרו של יצחק רבין "צירי הלידה של השלום" (ע' 80-81), המשיב ומעורר שוב ושוב מחשבות על השלום העומדות בראש מעיינינו: ..."בְּצִירֵי הַלֵּדָה שֶׁל הַשָּׁלוֹם / הָרַךְ הַנּוֹלָד שֶׁשְּׁמוֹ שָׁלוֹם / מֻקָּף בְּמִלְיוֹנֵי דְמָעוֹת / וְשִׁירֵי יְלָדִים - / עוֹד יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו הַסַּסְגּוֹנִיּוֹת / מֵעַל קַרְנֵי הָאוֹר / וְיַמְרִיא"... לו יהי שאכן בכוחם של השירים ושל הילדים להגשים את החזון של המשוררת.