בערוץ 2 של הטלוויזיה קיימת תוכנית אקטואליה הנקראת, כנראה בטעות, בשם "פגוש את העיתונות", בשעה שהשם הראוי לה צריך להיות "פגוש את
רינה מצליח", העיתונאית שכול מה שהיא מצליחה לעשות, שבוע אחר שבוע, זה למצב את עצמה ואת דעותיה במרכז התוכנית, כמעט מבלי שהיא מאפשרת למרואייניה לפתוח את פיהם והביא את עצמם לידי ביטוי הולם.
נכון שהיא שואלת שאלות, רכילותיות בדרך כלל, אבל התשובות עליהן לא מעניינות אותה, וכאשר עוד בטרם היא מאפשרת למוזמניה להשיב, מיד היא מנתרת בקופצנות לשאלות משלימות, שגם את התשובות עליהן אין לה סבלנות לשמוע, ואולי אף לפתח מהן שיחה אינטליגנטית שעשויה להביא לאיזו התפתחות מעניינת בעלילה. היא והיא ורק היא. והמרואיינים? יוק. הם כנראה לא חשובים.
מן הבחינה הזו רינה מצליח היא בעיני תעלומה תקשורתית כיוון שלמרות ניסיונותיי החוזרים ונשנים לפתור את חידת המסר שהיא מנסה להעביר לצופים ומה בעצם היא מחפשת על מסך הטלוויזיה, פרט לחשיפה אישית - אינני מצליח לפענח את החידה. בכול מקרה עיתונאות אמתית זה לא.
מי שעוקב אחר הופעותיה התקשורתיות של רינה מצליח, חייב לשאול את עצמו למה החליטה שהיא רוצה להיות עיתונאית דווקא בשעה שכמעט לא קיימת בה תכונת יסוד חשובה אחת הדרושה לעיתונאי והיא - הסקרנות.
הסקרנות והרצון האנושי לפענח מהו המנגנון המפעיל את האנשים העולים לכותרות בטלוויזיה, הן התכונות החשובות ביותר הנדרשות מעיתונאי המבקש לחדור מבעד למסך ההגנה שעוטים על עצמם מרואייניו, ולחשוף מה באמת המהות המסתתרת מאחורי התדמית הציבורית של הדמויות המסכימות להיחשף. כדי לספק את הסקרנות המקצועית הזו אמור העיתונאי להשתמש בשאלות שמטרתן לקבל תשובות ענייניות ומעניינות.
בנקודה זו ראוי להבהיר דבר אחד. עיתונאים ועורכי דין משתמשים במכשיר השאלה כדי להגיע אל חקר האמת. אבל יש הבדל מהותי בין השניים. עורך דין לעולם לא ישאל שאלה שאינו יודע מראש מה התשובה עליה, כדי שלא יהיה בבחינת מגשש באפילה, וכל שאלותיו מכוונות כדי להבליט את מה שחשוב לו לצורך השגת המטרה. עיתונאי אמור לשאול שאלות שאינו יודע מראש את התשובה עליהן, ומכוח האינטליגנציה העצמית שלו יוכל לפלס לו נתיב לשאלות משלימות, שיאפשרו לו מעבר בדרך החתחתים שמציב הנשאל בדרך לחשיפת האמת.
במשדרי אקטואליה - כמו "פגוש את העיתונות" - ובמיוחד במשדרים האמורים לחשוף חדשות, המנחה ו/או המראיין ניצבים בעמדת מתווך בין המתארחים המיועדים "להיצלות" על הגריל, לבין הציבור שבפניו הם מעוניינים להיחשף. תפקידו העיקרי של המראיין הוא להציג שאלות, להקשיב לתשובות, ולנסח שאלות מעקב, המתבקשות מדברי המרואיין. התוצר של ראיון טוב אמור להציג מידע, רצוי חדש, על המתראיין, על דעותיו, על אישיותו, על תכונותיו, וגם על מראה דמותו.
רבים מן המתראיינים מאמינים כי חשוב מאוד להשמיע את דברם נוכח פני מאות אלפי הצופים. למרבה הצער בתוכנית שאותה מנחה רינה מצליח אי-אפשר להבין מה אומרים המתראיינים, כיוון שהיא שואלת אך אינה מאפשרת להשיב באופן ברור. רוב מה ששומעים מתוך המלל הסתמי ברובו הוא את תחינותיהם של המרואיינים בנוסח "תני לי לסיים" או "תני לי להשיב" או "שאלת, אז תני לי לענות".
רינה מצליח כבר לא נערה מתבגרת, אבל כנראה שמה שהיא לא למדה עד היום היא כבר לא תלמד בחייה הבוגרים. ומה שלא למדה זה לשאול שאלות מדויקות בניסיון לקבל תשובות לעניין שלא יאפשרו למרואייניה לחמוק.
דוגמה לסתמיות של הראיונות שרינה מצליח מגישה לציבור יכולה להיות הראיון עם
מאיר שטרית שהחליט לפרוש מהחיים הפוליטיים. היא לא שאלה אותו על מקור עושרו המאפשר לו לחיות מבלי לעבוד, היא לא ניסתה להציג משהו חדש ומעניין על פרשת ניסיונו הכושל להתמודד על הנשיאות בצל הטיעונים נגדו על הטרדה מינית, היא לא ניסתה לחשוף את רגשותיו בעת ההתמודדות האישית עם הכאב על מות בתו בטרם עת. לעומת זאת היא הציגה תמונות ארכיון של שחקן שחיקה לפני שנים את דמותו של שטרית ותמונות מימים רחוקים שבהם היה צעיר יותר. בקיצור: לציבור שצפה בתוכנית היא לא חידשה דבר בעל ערך.
רינה מצליח עושה כמיטב יכולתה כדי להצליח, אבל לא היא הקובעת באיזו תוכנית משבצים אותה הממונים עליה יהיו מי שיהיו. אבל על-פי כל הסיבות שמניתי כאן ראוי היה שמנהלי ערוץ 2 ימצאו מישהו יותר מתאים לתפקיד המראיין/מנחה בתוכנית שאמורה להיות חשובה ומובילה דעת-קהל, שיידע לשאול את השאלות הנכונות ולהפיק תשובות שיש בהן תוכן של ממש, שיאפשר למרואיינים לדבר במידת הצורך, וגם שינסה לדלות מן החומר חדשות ראויות או סיפורים אישיים שיתרמו משהו מעניין וחשוב לצופים.
