הפקה סופר-מעולה הגורמת להתעלות

את שמו ופרסומו קנה לו תיאטרון "גשר" כבר מתחילת הדרך, עם הפקותיו המוצלחות, המבריקות והנדירות באיכותן של ההצגות שביים יבגני אריה, מייסד התיאטרון, כמו "עיר" ו"כפר". הפקת הצגת מחזהו הנודע של ברכט, שעולה שוב ושוב על כל הבימות בעולם, טעמה לא רק שלא פג, אלא הודות לבימוי רב הדמיון והיצירה הפעם, קיבלה שדרוג ועוצמה נוספים.

כמו קונצרט שיש בו קטעים סוערים וקטעים שקטים יותר, כשהניגודים ביניהם רק מעצימים את מידת לכידת תשומת לב הצופים עוד יותר: המיקצבים השונים של הסצינות, השירים הכה אפיים, שחלקם בביצוע רוקיסטי, מטלטלים את הצופה, הנתון בקסם התפאורה הכה לא-חדגונית, המשחק של האורות המשנים את האוירה, והמשחק העילאי של כל השחקנים. זהו תיאטרון מכסימליסטי בהתגלמותו. כל האמנויות נוטלות בו חלק, ומכאן העושר האודיו והויזואלי, האכספרסיבי והדרמטי, שכולם יחד רוקמים את הקסם של התיאטרון הזה.

נטע שפיגלמן שכה הרשימה כ"פופצ'ה" במחזה יאקיש ופופצ'ה שעלה ב"גשר", היא שן-טה, הנפש הטובה, היחידה למעשה, שהצליחו למצוא שלושת האלים-המלאכים שנשלחו לסצ'ואן, כמו המלאך שהגיע לסדום כדי למצוא צדיק ולו אחד, כדי להצילה מכליה. המספר שלושה, מזכיר גם את שלושת המלאכים שבישרו לאברהם על הולדת בנו יצחק, או 3 החכמים שהגיעו למריה כדי לבשר לה על הולדת ישו. אך לאור הנסיבות - מסקנתו של ברכט, שהעריץ את הקומוניזם וסלד מהרכושנות, היא - שאין תקווה. העולם מושחת, מלא רשעות, קנאה ותאוות בצע. כאז - כן היום.

שפיגלמן מהווה את לב ליבו של המחזה. התמורות שדמותה עוברת, הדרישה להיות צדיקה בסדום - ממש בלתי אפשרית בגלל הניצול של כולם את טוב ליבה. כדי להתגבר על הקשיים, היא מתחפשת לדמות שלא קיימת, מין בן דוד עשיר ועריץ, וכך עומדת לה האפשרות להקשיח את ליבה מול הנצלנים והרעים, ולעשות סדר בבלגן. משחקה של שפיגלמן מרהיב, נוגע ללב ועוצמתי. כך גם מלהיב במשחקו המאד אכספרסיבי אלון פרידמן, כמוכר המים, הדמות התמימה המהווה כעין מגשר בין הקטעים ומסביר את המתרחש. אלון, ששיחק בתפקידים רבים ומגוונים ב"גשר" - עושה כאן אולי את התפקיד הרבגוני ביותר והמוצלח מכל אלה שעשה. הוא תפקיד ראשי לצידה של שפיגלמן.

הדמות של יאנג סון, חובב הנשים והחיים הטובים, המקווה תמורת שוחד להפוך לטייס - יחזקאל לזרוב, קונה את הלב בחביבותו, ומענג בקטעי הריקוד והשירה שלו, שמהווים אתנחתות קלילות, קצביות ונעימות בין קטעי הדרמה הסוחפת. נראה, שרק למענו ראוי ש"גשר" יעלה סוף-סוף גם מחזה מוסיקלי עם שירים וריקודים, שלזרוב יעשה מהם מעדן.

אך במחזה - כשמתגלה אישיותו האמיתית של הטייס, נשבר ליבה של שן-טה. מה עוד, שהיא נושאת בביטנה את פרי חבירותה ליאנג סון, ואף עמדו להינשא, אך החתונה התבטלה כשהאמת עליו נחשפה. המעברים הדרמטיים מהאושר הנשגב לאומללות המדכאת - הם מלאכת מחשבת של הבימאי ושל השחקנים.

שלושת האלים: אחד כומר נוצרי - מנדי כהאן במיבטא איטלקי בולט, ויטלי פוקס הנפלא כבודהיסט, ויובל ינאי כיהודי עם טלית וביטויים עסיסיים ביידיש - שובים כולם את הלב. נטשה מנור מותיקי "גשר", כבעלת המגרש עליו עומדת חנות הטבק של שן-טה - עסיסית וסקסית. פאולו מואורה, שכה הרשים בתפקיד הראשי לא מכבר בת' גשר, עושה את סצינת הנגר, הדורש את כספו עבור מדפי החנות בצורה מרשימה ביותר. יש בו בבחור יכולת דרמטית רבה. כך גם נוגעת ללב נועה קולר כאחת מקבוצת הנצלים המבישים; אדי אלתרמן, שתמיד מרשים בהופעתו ובשפת הגוף שלו, כאן מתכווץ לדמות העני המרוד; עוד שחקן צעיר שבולט בקטע קצר אך מרשים - דניאל סטיופין, שחקן עם רקורד שייכספירי מעולה, וכאן שימש גם כעוזר הבימאי, מעניק לנו סצינה גאונית של מלצר המגיש משקאות בלי הכלים, אך עם צליל המזיגה - רעיון גאוני נוסף בהצגה שכלל המוזיקה וליווי הקולות המיוחדים, נוסכים בה אוירה מופלאה, קסומה ובלתי רגילה.

מסכת חייו עשירי הרומנים עם כל המינים של ברכט, החיים בכמה מדינות שמישטר היטלר אילץ אותו לחיות, עד שמצא את המנוחה והנחלה בניהול תיאטרון בברלין מ-1949 ועד למותו ב-1956 - באים לכדי ביטוי, גם אם בצורה פשוטה ומובנת יותר, במחזה זה. הפילוסופיה שלו מצויה דווקא בשירים, בעוד הסיפור כביכול פשטני, אך למעשה גדול מאוד במסקנותיו. זהו סוד הצלחתו של ברטולד ברכט הגרמני, שמחזותיו "אופרה בגרוש", "אימא קוראז' וילדיה" ו- הנפש הטוב מסצ'ואן לא חדלים לעלות על בימות העולם שוב ושוב. גם מחזהו הראשון "בעל" שהועלה באוניברסיטת ת"א לפני שנים, היה נוקב ומרשים.

קהל הצופים זוכה הפעם לצפות בהפקה סופר-מעולה הגורמת להתעלות, בתיאטרון גשר המשובח. שאפו לכל היוצרים והשחקנים.