מיהו ישראלי

חשיבות גדולה מצאתי במזכר 81, חוסן לאומי לישראל, שנכתב על-ידי תא"ל (מיל) מאיר אלרן. המחקר מצביע על מאפיינים בולטים של הישראלי. ליקטתי מתוכו את עיקרי הדברים עבורכם.

המאפיין הראשון של הישראלי, הוא יציבות. הישראלי חושש אך לא מפחד מהטרור. רוב הישראלים מגדירים את עצמם כמרוצים מהחיים, אפילו בשנים קשות של אינתיפאדה. בכל המצבים, הישראלי אוהב את החיים ויודע ליהנות כפי שניתן ללמוד מנתוני לינות ישראלים במלונות והאירוח הכפרי בארץ, מנתוני ביקור של ישראלים בבתי הקולנוע, ומיציאות ישראלים לחוץ לארץ. הישראלי לא רואה באינתיפאדה מצב חרום אלא כאתגר להמשך שגרת החיים למרות ההתמודדות עם המציאות הביטחונית המשתנה.

הישראלי הוא פטריוטי. האחוז הגבוה ביותר של ישראלים, המשוכנעים שברצונם לחיות בארץ, נמדד בשיא גל הטרור, דווקא. זו אמירה ברורה של הישראלי: לא יצליחו לערער את רצוננו לחיות כאן! יש מגמה ברורה של עלייה בנכונות המוצהרת של הציבור לעשות למען המדינה. רמת הפטריוטיות בקרב האוכלוסייה היהודית נשארה יציבה בתקופת האינתיפאדה. המדד הגבוה ביותר לפטריוטיות נמדד דווקא בשיא האינתיפאדה. נמצאת יציבות רבה ברמת ההזדהות - המיליטנטיות - הגבוהה, בקרב כלל האוכלוסייה היהודית. יש עלייה מתונה ברמת ההזדהות בקרב כלל האוכלוסייה היהודית, הנובעת מעלייה של ממש ברמת ההזדהות של תושבי יהודה ושומרון. הנשים מזדהות כמיליטנטיות מעט יותר מהגברים.

לישראלי יש רמת אמון נמוכה במוסדות המדינה. הישראלי מרגיש כי בחברה הישראלית "איש הישר בעיניו יעשה". הישראלי מרגיש כי ציות לחוק אינו נורמה חשובה בקרב המנהיגות הציבורית במדינת ישראל. בשנות האינתיפאדה נתן הישראלי ציונים גרועים למדיי לתפקוד מוסדות המדינה, במיוחד לתפקוד המשטרה. בשנות האינתיפאדה השנייה, העריך חלק גדול של הציבור היהודי הערכה נמוכה את צה"ל והעריך כי צה"ל נחלש או נחלש מאוד. האמון בשב"כ יציב. יש מגמת ירידה באמון הציבור בבית המשפט העליון. עולה מדד האמון בכוחות הביטחון על-רקע המעבר למתקפה בעת מבצע - כאות להזדהות של הישראלי עם כוחות הביטחון בתקופה של מצוקה והגברת האיומים דווקא. הישראלי מעניק עדיפות ברורה לשיקולי ביטחון גם במחיר של התחשבות פחותה בשיקולים חוקיים.

הישראלי דמוקרט ורובו תומך בדמוקרטיה כצורת השלטון הטובה ביותר. הישראלי מפוכח מאוד ביחס לדמוקרטיה. בנתונים של מצוקה ביטחונית סובר הישראלי כי יש מקום לצמצם בביטוייה הרשמיים של הדמוקרטיה. הישראלי סבור שמנהיגים חזקים הוא רעיון טוב או טוב מאוד. חלה ירידה ניכרת בשביעות הרצון של הישראלי מהשמירה על זכויות האדם ומסתמנת רגישות יתר לשיעורי הקיפוח של המיעוט הערבי בישראל.

הישראלי מפוכח ביחסו לערבי. פחות מעוניין בשוויון למיעוט הערבי ויותר תומך בדרישה של רוב יהודי בהחלטות גורליות למדינה. הישראלי מתנגד לכלול מפלגות ערביות בממשלה קואליציונית. הישראלי מאמין שערביי ישראל אינם נאמנים למדינה.

הישראלי מתנגד לשיתוף ערבים בהחלטות לאומיות עקרוניות, כגון בקביעת גבולות המדינה. דעתו של הישראלי על הערבים השתנתה לרעה בעקבות האינתיפאדה. הישראלי נוטה לנקוט כלפי הערבים בעמדה ניצה יותר. הישראלי מאמין כי האינתיפאדה צמצמה את סיכויי השלום. הישראלי מביע תמיכה בחיסול מנהיגי הטרור כחלק מהמלחמה ותומך בפעולות עונשין כלכליות נגד הערבים. הישראלי אינו תומך המותג המכונה "הסכמי אוסלו".

הישראלי מרגיש כי השלום הוא היעד הרצוי, והוא מבחין בין מסלול "אוסלו" כמסלול כושל, לבין תהליך שלום או תהליך מדיני (במסלול אחר). הישראלי סבור שאי-אפשר להגיע לשלום אמת. הישראלי סבור כי הערבים לא השלימו עם קיומה של ישראל והיו משמידים אותה לו יכלו. הישראלי סבור כי "אין עם מי לדבר" וכי "אין לנהל משא-ומתן תחת אש ואלימות". הישראלי סבור כי הערבים הם שיזמו את האינתיפאדה, הם שהעניקו לה גוון טרוריסטי מובהק ואכזרי והם הנושאים באחריות המלאה למלחמה ותוצאותיה.

הישראלי תמך בתוכנית ההינתקות מרצועת עזה ומיישובים בצפון השומרון. הישראלי סבור כי נסיגה זו הביאה לירידה בפיגועי הראווה, הביטחון האישי גבר, הכלכלה השתפרה והתאפשר שימור הרוב היהודי בישראל. הישראלי דוגל בצמצום החיכוך, ביצירת הפרדה בין ישראל לערבים, וביוזמה - למראית עין, של ויתור על חבל ארץ בעייתי ואולי להרוויח בכך שנים נוספות של שקט יחסי. הישראלי מתנגד להקמת מדינה פלשתינית על תשעים וחמישה אחוזים מיהודה ושומרון. הישראלי אינו סובל מעייפות הרוח ואינו דורש הינתקות. הישראלי מבין כי עם מימוש ההינתקות הלכה למעשה, יראו בה הערבים ניצחון מדיני שבא על-רקע מאבקם הקשה נגד ישראל.

הישראלי מגלה גמישות בתגובותיו למציאות משתנה. יש לישראלי יכולת גבוהה של הסתגלות וכושר התמודדות אל מול המלחמה שכפו עליו הערבים.