על-פי דיווחים שטרם אושרו, הזהירו שירותי הביטחון של אלז'יריה את המקבילים להם בצרפת 24 שעות לפני מיתקפת הטרור הרצחנית על משרדי מערכת השבועון הסאטירי "שארלי הבדו" בפריז. לא ברור אם מדובר היה באזהרה פרטנית או כללית. מה שברור הוא שהשרותים של צרפת כשלו קשות, כפי שכבר הודה ראש ממשלת צרפת,
מנואל ואלס.
המחדל המודיעיני הצרפתי הוא מפתיע ביותר. לא מפני שהכתובות הרבות היו על הקיר, אלא מכיוון ששרותים אלו (ה-DCRI) רכשו להם מוניטין. אלא שבנקודה זו מתחייבת הסתייגות. מדובר בגוף שאופיין בדרך כל גם ככלי שרת פוליטי על-פי צורכי ארמון האליזה.
לכן, אם אנו שומעים מאז מיתקפות הטרור של הגי'האדיסטים האיסלאמיסטיים ברחבי צרפת, שהיו (פתאום) הרבה "כתובות על הקיר" (כמאמר הקלישאה), השאלה המתבקשת היא: האם גם היה מי שרצה לראות את הכתובות הללו, או שמטעמים פוליטיים שקופים החליט להתעלם מהן ולהדחיק?
האם היה זה מקרה בלבד, שבהופעתו הפומבית הראשונה לאחר רצח 10 העיתונאים ושני השוטרים ברובע ה-11 בפריז, הקפיד נשיא צרפת
פרנסואה הולנד שלא להזכיר בתגובתו אפילו פעם אחת את המילה "איסלאם", למרות שהרוצחים הבהירו בצעקותיהם ("אללה אכבר") מהי זהותם?
כדי להיות הוגנים, צריך להדגיש שוב ושוב כי מדיניות עצימת העיניים מול התגברות הטרור של האיסלאם הרדיקלי, איננה מונופול של ממשלת צרפת. האדישות של אירופה השבעה למה שמתחולל מתחת לרגליה, סביבה, במסגדים, ובעיקר בקרב ציבורי צעירים משולהבים המחפשים אקשן (ויוצאים למחנות אל-קאעידה ודאעש בסוריה, עירק ותימן, וחוזרים ללא הפרעה במעברי הגבול אחרי שרכשו אימון צבאי), היא נחלת כמעט כל מדינות היבשת.
לכן, כאשר יצעדו היום בפריז רבים ממנהיגי אירופה, כולל ראש הממשלה נתניהו (למרות שלא קיבל אישור לנסיעה מ
ידיעות אחרונות!) במצעד הזדהות עם אבלה של צרפת, ובוודאי ישמיעו נאומים נמלצים על הצורך להילחם בטרור המאיים, מומלץ שלא להתרגש מהם יתר על המידה. למנהיגי האיחוד האירופי יש זיכרון חלש ומאוד סלקטיבי.
הם יעדיפו לשלם דמי פרוטקשן לחבורת הביריונים האיסלאמיסטים המאיימת על השכונה השלווה שלהם, ובלבד שיניחו להם לנפשם. כמה סימלי, הרי רק לפני שבועיים החליט האיחוד האירופי להוציא את החמאס מרשימת הטרור, החלטה שנומקה בהסבר מגומגם, כאילו מדובר בשגגה תקנונית כלשהי. אז אם בבריסל כבר ממילא איבדו את הבושה, אולי כדאי להכריז על דאעש כעל "ארגון אנתרופולוגי לאיסוף גולגלות אדם ללא מטרות רווח".
מומחי טרור טורחים להזכיר (למי שאינם רוצים לזכור), כי גלי הטרור האיסלאמי החלו להכות באירופה כבר בשנת 2005, וגבו עשרות קורבנות בתחנות הרכבת של מדריד ולונדון. רק לפני שנתיים נערף בלונדון עצמה(!) ראשו של חייל בריטי. לא במדבריות עירק - בבירת בריטניה. ככל שזכור, לא הפגינו שם המוני אנשים בעלי מצפון נורא רגיש נגד הזוועה הזו. הפגנות המוניות בלונדון, יש לזכור, מתקיימות שם רק נגד ישראל.
אז כדאי מאוד לרענן את הזיכרון הקולקטיווי של אירופה ושל העולם כולו.
נקודת הפתיחה למסע ההיעלבות הרצחני של האיסלאם החל עוד ב-1988, אז פירסם הסופר הבריטי-מוסלמי ממוצא הודי, סלמן רושדי את ספרו "פסוקי השטן". הספר עורר תגובות נזעמות ברחבי העולם המוסלמי, אבל השיא נרשם באירן: המנהיג העליון האייתוללה חומייני פירסם פאתווה (פסק הלכה), שבו קרא לחיסולם של רושדי ושל כל מי שהיה שותף להוצאת הספר.
בתגובה, ניתקה בריטניה את יחסיה הדיפלומטיים עם אירן. רושדי ירד למחתרת. משטרת בריטניה הציבה עליו שמירה חמושה של 24 שעות.
זה היה ב-1989. מאז ועד היום, 27 שנה(!) לא בוטלה הפאתווה הרצחנית הזו על-ידי ממשלת אירן. כלומר, לא ארגון טרור אלא מדינה החברה באו"ם לא הסירה את איום הרצח מעל סופר בריטי, שלדעת מנהיגה העליון חומייני העליב את האיסלאם ואת הנביא מוחמד.
זוהי אותה אירן שבאמצעות "משמרות המהפיכה" שלה מאמנת ומחמשת את החיזבאללה ואת החמאס, תומכת במשטרו של אסד בסוריה, מפעילה טרור בכל רחבי הגלובוס נגד מטרות ישראליות, וכמובן חותרת להשיג נשק גרעיני.
אלא שאירן איבחנה מזמן עם מי יש לה עסק. לכן במקביל היא משטה במערב ורושמת הצלחה גם בשמאל הישראלי. עוטה מסכה של חיוכים ומתינות כדי לנהל מתחתיה מו"מ מרתוני עם המערב על ביטול הסנקציות, מו"מ שבו נסוגה ארה"ב צעד אחר צעד מדרישות המינימום שלה, כיוון שהנשיא אובמה נחוש להציג לעולם הישג דיפלומטי כלשהו, בכל מחיר.
דוגמה מובהקת לכפל הלשון האירני נרשם בנושא רושדי. בשנת 1998 הכריז בעצרת האו"ם נשיא אירן דאז, מוחמד חאתמי, כי "פרשת רושדי הסתיימה". שר החוץ שלו קאמל חרזי הוסיף כי "אירן לא תאיים עוד על חייו של רושדי" - מתק שפתיים שהתקבל בברכה בבריטניה, וזו הזדרזה לחדש את היחסים הדיפלומטיים עם אירן.
אבל בתוך כמה שנים התברר כי ההכרזות הנפלאות הללו של ראשי המשטר האירני ערכן כקליפת השום. ב-2005 נאם חמינאי עצמו באוזני קבוצה של עולי רגל שעמדה לצאת למכה, ואישר את תקפותה של הפאתווה שהוציא חומייני.
זו לא הייתה פליטת פה. ב-2012, הודיע האייתוללה חסן סאנל, נציגו האישי של המנהיג העליון חמינאי, כי - שימו לב - אירן החליטה להגדיל את סכום הפרס שנקבע על ראשו של רושדי ב-500,000 דולר, כך שהפרס עומד עתה על סך כולל של 3 מיליון ו-300,000 דולר. סאנל הסביר, כי ההחלטה על כך נובעת מההכרה כי ספרו של רושדי הוא הוא המקור לגל הפירסומים העולבים באיסלאם ובמוחמד.
מה הפלא שרק אשתקד פירסם ארגון "אל-קאעידה" כרוז המזכיר בעיצובו את הכרוזים שהכרנו מסרטי המערב הפרוע, על הפושעים שהחוק קצב פרסים על ראשם. "אל-קאעידה" נקב בשמותיהם של 9 מבוקשים. אחד מהם היה סלמן רושדי. השני היה סטפן קארבונייה, נכון, עורכו של המגזין הסאטירי "שרלי הבדו", שבשבוע שעבר שילם בחייו על תאוות הנקם של האיסלאם הקיצוני.
קרוב לוודאי שקארבונייה לא יהיה הקורבן האחרון. כפי שהוכח בטולוז, בבריסל וביום ששי שוב בפריז, לרשימת המבוקשים יצטרפו גם יהודים. המטרה המועדפת תמיד על הרוצחים מן האיסלאם. סלמן רושדי עצמו, שיצא מן המחתרת, הגיב על הטרור שנרשם בצרפת בקצרה: "מה שאירע הוא סימן למוטאציה הרצחנית שבליבו של האיסלאם".
