ספר חדש, בשיתוף מכון ון-ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, עורך דיון במנגנוני ההשתקה וההכחשה בחברה הישראלית. לכאורה הטענה על שתיקה היא פרדוקסלית. אנו חיים בעידן של מלל ציבורי בלתי פוסק, שבו עומדות לרשות האזרחים בימות תקשורת רבות, שמעליהן יוכלו להגיב ולהשמיע את קולם: טלוויזיה, רדיו, עיתונות ואינטרנט. הנגישות למידע הפכה למובנת מאליה: ארכיונים ישנים נפתחים לציבור, התביעה לשקיפות מידע נענית יותר ויותר ולווייני הטלוויזיה והאינטרנט מציעים לנו מאות ערוצי מידע ותקשורת. מדוע, איפוא, יש עדיין כל כך הרבה שתיקה והשתקה?
הספר "יודעים ושותקים: מנגנוני השתקה והכחשה בחברה הישראלית", בעריכת חנה הרצוג, מבקש לענות על שאלות אלו ולברר מהם התהליכים החברתיים המשתיקים והדוחקים סוגיות חשובות אל שולי התודעה הציבורית, על-פי רוב, אגב הכחשה והתעלמות מן הסבל האנושי הכרוך בכך. הספר חושף את הרבדים האמביוולנטיים של מנגנוני ההדחקה וההשתקה הפועלים בקרב הציבור הישראלי ומפענח את הקשר בין השתיקה, הידיעה והמעשה.
הכותבים בספר - חוקרים, עיתונאים, אנשי מקצוע ופעילים חברתיים - חושפים את הממדים השונים של מנגנוני ההדחקה וההשתקה הפועלים בתוך החברה בישראל כיום ומנסים לעמוד על הקשר בין מנגנוני השתיקה, הידיעה ואפשרות לפעולה.
בין הכותבים יאיר אורון, יהודה באואר, גדעון לוי, מנחם פרידמן, דני רבינוביץ, חיים חזן, ברק כלב, גייל טלשיר, יהודה שנהב, יולי חרומצ'נקו, כמיליא עארף-בדר, סעד א-דין חלואני ועוד.
בין השתיקות שהספר מבקש להפר הן השתיקות על רצח עם, אלימות במשפחה ובקהילה, השתקות והכחשות שמפעילים על עצמם חיילים, קורבנות של גילוי עריות, עדים לשחיתות ציבורית ועוולות ציבוריות אחרות.
רבקה פלדחי, במאמרה "בגידת האינטלקטואלים", מחדדת ניגוד לכאורה, הקיים בין הידיעה לשתיקה. היא מציגה לפנינו את הפרדוקס הטמון במשטר דמוקרטי המכונן עצמו באמצעות דיבור. הדמוקרטיה, מבהירה פלדחי, היא גם חממה ל"מכבסת מילים". הדיבור עשוי להפוך למנגנון המאפשר המרה של זוועה כוחנית בדיבור מרגיע, לכן בדמוקרטיה כולם מדברים.
