אישי הנשיא, גברתי נשיאת בית המשפט העליון, הנשיאים בדימוס שמגר, ברק וביניש, וגם המשנים בדימוס שמהיום אני חייב ב
כבודם שבעתיים, חברתי השופטת
ענת ברון, שופטי בית המשפט לדורותיהם, שופטים ואנשי משפט, ואחרונים חביבים רעייתי ומשפחתי היקרה מכל, וחבריי הקרובים. לכולם חודש טוב.
אפתח בכבוד אכסניה ואברך את הנשיא ראובן (רובי) ריבלין, שעדיין הוא בראשית נשיאותו, במיטב הברכות לרוב הצלחה, לתפארת מדינת ישראל ולכבוד בירתנו ירושלים, שהוא בן לדורות רבים מבניה-בוניה.
כבוד רב הוא לי להיות מושבע היום לתפקיד המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, וזו הזדמנות לאחל מקרב לב לנשיאה
מרים נאור, שהיכרותנו וידידותנו היא בת למעלה מארבעה עשורים, הצלחה רבה וסיעתא דשמיא, וכי תמשיך ללכת בדרך שלימד מורה הנשיא לנדוי, לראות את האדם משאחורי התיק. רעייתי מרים, לשעבר משנה לפרקליט המדינה, שחלקה עם הנשיאה חדר בפרקליטות לפני שנים רבות, חזתה לה כבר מאז גדולות, ואלה התגשמו לתפארת.
ואוסיף שוב ברכה טובה לנשיא הפורש
אשר גרוניס, תודה על פועלו ואיחולי בריאות טובה ואושר עם רינה וכל המשפחה. וכמובן - איחולי הצלחה חמים מעומק הלב לחברתי השופטת ענת ברון, המצהירה אף היא אמונים היום; גם היכרותנו מתקרבת לארבעה עשורים, מימי היותה מתמחה עולת ימים בלשכה המשפטית של מערכת הביטחון שם שירתי בצעירותי, ודבריי נישאים גם בשמה; היא עשתה לה שם כשופטת מזה כמעט חצי יובל בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי, ועתה הגיעה שעתה הטובה והמוצלחת להצטרף לבית המשפט העליון. מאמין אני שנוסף לאישה גבי ובנה עידו ייבדלו לחיים טובים שעימנו היום, יש שתי נשמות בעולם שכולו טוב אשר שמחות בשמחה הזאת, בנה רן ע"ה שלמרבה היגון נפל בדמי ימיו בהתקפת טרור בתל אביב, וכשרונתיו הרבים, לרבות במוזיקה, נגדעו באיבם, וחמיה ישראל ע"ה שזכיתי לעבוד בצוותא עימו בהיותו ממונה על הכנסות המדינה ואנוכי אז מזכיר הממשלה; נוחם עדן.
מודה אני לבורא עולם, שהחייני וקיימני והגיעני עד הלום, ומייחל אני כי ימלא לחברותיי וחבריי ולי את משאלת שלמה המלך החכם מכל אדם (מלכים ג', ט') "ונתת לעבדך לב שֹמע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה". ועוד משאלה, מפי מיכה הנביא (ו', ח') "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם-עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם-אלוהיך". שני הפסוקים הנצחיים הללו משלבים את האתגר שבמלאכת השפיטה במדינת ישראל, המורכבת ועמוסת הגוונים - קרי, חיפוש האמת, הממד המשפטי והממד האנושי, ולצדם חובת הענוה, וכדברי ר' משה חיים לוצאטו בעל ספר המוסר מסילת ישרים (פרק כ"ג - קנית הענוה וההרחקה ממפסידיה): "ועל הכל יתבונן (האדם) תמיד להכיר חולשת השכל האנושי ורוב טעויותיו וכזביו, שיותר קרוב לו תמיד הטעות מהידיעה האמתית. על כן יירא תמיד מהסכנה הזאת ויבקש ללמוד תמיד מכל אדם ולשמוע תמיד לעצה פן יכשל". אולי סיכם את אלה לפניו בקיצור נפלא הנביא צפניה באמרו "בקשו צדק בקשו ענוה" (צפניה ב', ג').
נכנסתי לשירות הציבור בצעירותי המוקדמת, ואם לכלול גם את השירות הצבאי, הריני שרוי בו לא הרחק מיובל שנים - במערכת הביטחון, במשרד החוץ, במזכירות הממשלה, במשרד המשפטים ובבתי המשפט. נער הייתי בשירות וגם זקנתי בו. זהו - דומני - התפקיד השנים עשר שלי בשירות הציבורי בישראל, תלוי כיצד סופרים. זו זכות גדולה, שאולי אין כמותה.
במקום אחר כתבתי, כי "ההיסטוריה היהודית הפקידה בידינו פיקדון יקר מכל יקר שלא זכו לו דורות שקדמו, אבותינו ואבות אבותינו - מדינת ישראל. קרבנות המאבק על המדינה ועל בטחונה (ואוסיף - בהם בני משפחתי), ולפניהם קרבנות השואה (ואוסיף - בהם בני משפחותינו), מטילים עלינו חובה מיוחדת" (ספרי נתיבי ממשל ומשפט, פתח דבר). החובה היא קיומה וביצורה של ישראל, כמדינה יהודית ודמוקרטית, שוחרת שלום וזכויות אדם, ארץ קיבוץ הגלויות, ארץ תורה ומדע, ארץ אבותינו, ארץ בנינו ונכדינו עד דור אחרון. הנשיא ברק נהג לומר, כי לקח השואה בעיניו כפול - הצורך בקיום מדינה יהודית, והצורך כי זו תשמור על זכויות האדם. דברים אלה חדרו ללבי.
תודעה זו של חשיבות קוממיותנו הנחילו לי ולאחי אבי יבל"א הוריי שפרה ו
מרדכי רובינשטיין ע"ה, אנשי חסד, אבא ששכל את משפחתו בשואה ואימא חניכת הארץ, שעמדו על ערישת המדינה במלחמת הקוממיות, אבא כמגויס ואימא כאחות ראשית ראשונה מתנדבת של בית החולים הצבאי תל-השומר, כיום "שיבא" (ולפני כן הייתה במשלחת הרפואית שהביאה ארצה את עולי מאוריציוס). אמי הפצירה בי להצטרף לשירות הציבור, באמרה תדיר "המדינה טרם גמרה להיבנות". ואכן, בשירות הציבור בתפקידים השונים ראיתי זאת לנגד עיניי, כך במשימות השפיטה והייעוץ המשפטי, כך במשאים ומתנים לשלום עם שכנינו שהייתה לי זכות גדולה להשתתף בהם, כך בייצוג המדינה בחו"ל, כך בהקמת הרשות למלחמה בסמים, כך במאבק באנטישמיות, כך בהתייחסות למיעוטים ולחוליות החלשות בחברה.
אוסיף, כי זרע המחשבה על הצטרפות לשפיטה נזרע בי בשעה שכתבתי, בשנות השבעים, את ספרי שופטי ארץ, שהיה אחד החיבורים הראשונים על בית המשפט העליון שלנו. כמובן לא הילכתי אז בגדולות, אך שמחתי לימים להצטרף לבית המשפט המחוזי בירושלים, שהיה בעבורי מקום נפלא, ולימים זכיתי להגיע עד בית המשפט העליון.
בתוך אוקיינוס הנושאים שאנו מטפלים בהם בבית המשפט העליון ישנם כאלה שברומו של עולם - חוקתיים ואחרים; אך לבי נתון במיוחד, גם אם אין הדבר מוליד תפארת של פסיקה שתילמד בפקולטות למשפטים, למצוקתם של בני אנוש אינדיבידואלים, יחידים או קבוצות, שאם ניתן להקל עליה בעזרת סמכותו של בית המשפט, הסיפוק רב לא פחות מאשר בכתיבת פסקי דין מלומדים. לצד זכויות האדם במאקרו, שתפקידנו לקדמן בפסיקתנו, ישנן זכויות האדם במיקרו, תרגום מעשי של העקרונות, ויכולתו של בית המשפט, ושל כוחו השיפוטי, לסייע בכך - רבה.
יאמר מי שיאמר, תפקיד בית המשפט העליון לקבוע הלכות; אכן כך, אך ברוח מידותיו של הקדוש ברוך הוא, להבדיל, גם מקרהו של החלש, אם בתיק אימוץ, אם באפליה של מיעוטים או של מגדר, אם בעקורי גוש-קטיף, אם בדוגמאות אחרות ובתוכן אף אסירים - קרוב ללבנו, וכך ראוי. בהקשרים אלה, דווקא כיוון שאוזנן של רשויות המדינה כרויה אל הכרעותינו, לטעמי אילולא היה הבג"ץ היה צריך להמציאו, בתפקידו בחברה הישראלית, גם אם יש לכך מחיר וגם אם הוא עלול לשגות ככל בשר ודם; ויש לו כוח לספוג ביקורת, אף שלעתים היא מתלהמת ואינה צודקת בעליל, וכבר אמר המדרש (ילקוט שמעוני במדבר י"א (תשל"ה)) על משה ואהרן "...על-מנת כן תהיו מקבלין עליכם שהיו מקללין אתכם וסוקלים אתכם באבנים", רחמנא לצלן. לפעמים זה גורלנו - אך אינו מרתיע אותנו כהוא זה.
ומילה טובה על בית המשפט העליון, מילה שלא תמיד היא נאמרת, ומוצא אני לנכון לאמרה במעמד נשיאי בית המשפט ושופטיו. במציאות הישראלית המורכבת והתחרותית, בית המשפט העליון הוא - והדבר ראוי לציון - אי-של יחסים פנימיים טובים, דבר המצדיק ברכת הגומל מתמדת. משרת אני בבית המשפט זו השנה האחת עשרה, ולא פשוט המצב שבו נשים ואנשים מרקעים שונים ובעלי השקפות עולם שונות, 15 במספר, יושבים לדין כולם אלה עם אלה בכל חודש פחות או יותר (בשונה מבתי משפט אחרים שבהם אפשר לשרת עשרות שנים מבלי לשבת יחדיו עם חלק גדול מעמיתיך), ומקיימים מערכת יחסים תרבותית וטובה באמת.
הדברים אינם מובנים מאליהם, וברי כי אילו היה המצב הפוך היו הופכים לנחלת הרבים בתקשורת; וכמובן ניתן לזקוף חלק חשוב מהישג זה לזכות הנשיאים לדורותיהם כקברניטי הספינה. תרמה לכך גם שיטת הבכירות (seniority) הנוהגת בבית המשפט, שיתרונותיה לדעתי עולים בהרבה על חסרונותיה, והיא מונעת תחרות וחשש פוליטיזציה, ועמם קשיים ביחסי אנוש. תודה לכל חברותיי וחבריי על היחסים הטובים. ובהזדמנות זו תודה אישית חמה לעוזריי, מתמחיי ומנהלות לשכתי לאורך השנים, ולרשמים ולעובדים המעולים של בית המשפט העליון. תודה גם לוועדה לבחירת שופטים בראשות השרה לשעבר
ציפי לבני על הבחירה, ולמנהל בתי המשפט, לסמנכ"לית שרון בר-דור ובמיוחד לצוות המינהלי המסור של הוועדה בראשות יפה מור היעילה.
אוסיף, כי בגדרי מלאכת השיפוט רואה אני שליחות - גם במגבלות העומס הקשות מנשוא - להביא, בהמשך לקודמינו הנכבדים ויחד עם חברים כיום בבית המשפט העליון ובבתי משפט אחרים, ממכמני המשפט העברי לשפיטה הישראלית. המשפט העברי אינו "עניין של הדתיים" - הוא אוצר תרבות לאומי אדיר, מן המעלה הראשונה, ואין חולק כי הוא ממקורות היניקה של משפט ישראל.
נשיא המדינה מקדיש ממשאבי זמנו לקירוב לבבות עם בני המיעוטים בישראל. בכל הכבוד, זו משימה חשובה, כמעט מאין כמוה, ובעיניי היא נובעת לא רק מן החלק הדמוקרטי במשוואה "מדינה יהודית ודמוקרטית", אלא גם מן החלק היהודי של "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו", כדברי הנביא מלאכי (ב', י'). כולנו יהודים, ערבים, דרוזים וצ'רקסים חייבים להטות שכם לכך, ולבית המשפט תפקיד חשוב בזאת, מבלי לגרוע מיתר תפקידיו.
בטרם אחתום, תודה מקרב לב לרעייתי מרים, ששלי ושלכם שלה, על שותפות בת קרוב לארבעה עשורים, שגם הניבה את משפחתנו - בנותינו ועמם חתנינו, נכדותינו ונכדינו שעמנו היום; ולאחי, רעייתו וילדיהם ומשפחת רעייתי.
היום ראש חודש שבט, שלפי בית שמאי הוא ראש השנה לאילנות, אף כי נתקבלה הלכה כבית הלל וט"ו בשבט נבחר. המשפט והמדינה כמותם (כפי שכתבתי פעם על השלום עם ירדן) כאילן וכצמח; אחרי שניטע או נשתל, זקוק הוא לטיפול מתמיד - אפילו בשנת שמיטה כמו השתא, שימורו של האילן הוא מן המלאכות המותרות. יתר על כן, פיתוחה ושגשוגה של ישראל חובה קדושה היא לכל העוסקים בצרכי ציבור בה, ובהם אנו השופטים, ולוואי שנמשיך למלאה באמונה.
אסיים בדברי הנביא ירמיהו (מ"ו, כ"ז) בהפטרת השבת הקרובה: "ואתה אל-תירא עבדי יעקב ואל-תֵחַת ישראל, כי הנני מושיעך מרחוק ואת-זרעך מארץ שבים, ושב יעקוב ושקט ושאנן ואין מחריד". זו תמצית השאיפה הישראלית, שגם בית המשפט בדרכו משרת אותה.
תודה רבה.
