החלטת בית הדין לאתיקה - <br>פורום הנזיקין נ' עיתון הארץ וגדעון לוי

כעמיתי הנכבדים, אף אני בדעה כי מוטב היה אילו פנה העיתונאי, מר גדעון לוי, או עורכי הארץ, אל עו"ד גל בבקשת תגובה, שכן "פניה כאמור, יכול שהיתה ראויה ותורמת להבנת הנושא מזווית ראיה נוספת" (סעיף 1 להחלטה). תגובה זו, בין מטעם הפרקליט עצמו ובין מטעם שולחיו - משרד המשפטים, רק יכלה לתרום למאמר ולהשלימו, וחבל שהעיתונאי ועיתונו לא נהגו כל מלכתחילה.

ואולם, מוצא אני עצמי חלוק על עמיתי באשר לקביעה, כי הכתבה מהווה "השתלחות שלחות רסן" ועוד למעלה מכך - באשר לקביעה (בסעיף 2 להחלטה) כי התייחסותו האישית של העיתונאי כלפי הפרקליט "נעשתה מעבר למידה הראויה". ביקורתו של העיתונאי על כתב-ההגנה כשלעצמו ועל מי שחיברו, אכן היתה תוקפנית ובוטה עד מאוד, אולם העניינים כגון דא, קשה לקבוע מה היא "המידה הראויה".

יש לזכור כי בעיקרו נושא המאמר אופי פובליציסטי, וכאשר בהבעת דיעה עסקינן, עדיף ללכת לקולא ולא לחמורה, מחשש שהחמרה בדין תפגע באושיות חופש הביטוי.
אזכיר בעניין זה את פסק-הדין בתביעת המסעדה "כפות תמרים" נגד ידיעות תקשורת, בו נפסק כי העיתונאי אבי אפרתי לא הוציא את דיבת "כפות תמרים", אף שביקורתו על המסעדה ומנהליה הייתה תוקפנית בוטה, ויש אף יגידו - גסה.

בוודאי שאילו היה מר לוי תוקף את הפרקליט על עניינים שאינם קשורים לכתב ההגנה, היה מקום לקבוע כי חרג מן "המידה הראויה", אך לית מאן דפליג כי הוא לא עשה זאת, וביקורתו הבוטה התבססה כולה על ציטוטים מן הטכסט של כתב ההגנה. זה מהווה, לכל הדיעות, מטרה לגיטימית לביקורת.

אמת הדבר, כי העיתונאי ביקר לא רק את הטכסט של כתב ההגנה כשלעצמו, אלא גם את מי שחיבר אתו, ועל כך יצא קיצפם של המתלוננים. אך אין שום אפשרות - וגם לא סיבה - להפריד בין הטקסט לבין מחברו. כאמור, הדברים שכתב מר לוי על מחבר כתב ההגנה התבססו כולם על הטכסט, וכל קורא סביר הבין כי הכותב אינו מתכוון למתוח ביקורת אישית על אופיו או על התנהגותו של עו"ד גל, כי אם על כתב ההגנה שאותו חיבר, עליו חתם ואותו הגיש לבית המשפט, ובמשתמע - על יחסו הכללי של המנגנון המשפטי הישראלי כלפי תביעות פיצויים מן הסוג שתואר במאמר.

מטעמים אלה, אין אני יכול להצטרף לקביעתם של עמיתי הנכבדים, כי הארץ וגדעון לוי עברו על הוראות תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות.


רמי טלחבר


דעת מיעוט:

לאחר שעיינתי בהחלטתו של עו"ד סמואל, החלטתי כי אינני יכול לאמץ את החלטתו במלואה. סעיף מס 1 בהחלטה מקובל עלי. לא כך הדבר באשר לסעיף מספר 2.


חיים פלטנר
חבר

פורום נזיקין שליד הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין הגיש תלונה למועצת העיתונות נגד עיתון הארץ ונגד העיתונאי גדעון לוי, על דברים הכלולים במאמר הנושא את הכותרת "כדור בראשו של ילד", שפורסם בטור "אזור הדמדומים", שהתפרסם במוסף הארץ בגיליונו מיום 17.12.99.

התלונה מכוונת לדברי ביקורת הכלולים בכתבה באשר לכתב ההגנה שהגיש עו"ד אהרון גל מפרקליטות המדינה לתביעה נזיקית שהוגשה על-ידי נער פלסטיני, על-פיה נפגע מכדור בראשו שנור על-ידי כוחות צה"ל.

התלונה נדונה על-ידי בית הדין לאתיקה שליד מועצת העיתונות (עו"ד רמי הדר, יו"ר, לוי יצחק הירושלמי, אורי פז, חברים).

בבית הדין לאתיקה בערכאה ראשונה התמקד הדיון בשאלה, אם היה על העיתונאי לבקש תגובה מעו"ד אהרון גל קודם לפרסום הכתבה. ולציין בכתבה או בצידה את עיקרי תגובתו של עו"ד גל, או שמא היו העיתון והעיתונאי פטורים מחובת בקשת התגובה. בית הדין נתן החלטה ביום 5 בספטמבר 2000, בה קבע, בהחלטת רוב, כנגד דעתו החלוקה של היו"ר, כי העיתון והעיתונאי לא עברו על כללי האתיקה, שכן לא הייתה על העיתון והעיתונאי לבקש את תגובת הפרקליט אהרון גל לפרסום הכתבה.

על החלטת בית הדין לאתיקה הוגש ערעור, שנדון בישיבה ביום 19 במארס 2001 על-ידי בית הדין בהרכב של עו"ד יורם סמואל, יו"ר, היה רמי טל, אדי סגמן, אפרים סטן וחיים פלטנר, חברים.

בדיון זה נטען על-ידי עיתון הארץ והעיתונאי גדעון לוי, כי במקום של ביקרות על מסמך או על עורך מסמך, שאין מחלוקת שהמסמך נערך על ידו, אין חובה לבקש את תגובת עורך המסמך, שכן הוא כבר פירט את עמדתו במסמך עצמו. בעיתון והעיתונאי ביקשו ללמוד את גזירה שווה מכתבות המעבירות ביקורת על פסקי דין של בתי משפט, על נאומי מדינאים ואפילו נטען, אם כי בשפה רפה, שניתן להשוות תא העניין לפנינו לביקורת על יצירות ספרותיות, ונאמר כי בכל אותם מקרים אין חובה לבקש תגובה, ועל כן הדין במקרה שלפנינו, בו נעשתה ביקורת על כתב ההגנה. זאת להבדיל מבקשת תגובה ממי שעלול להיפגע למקרה שעלולה להיות מחלוקת לגבי העובדות עצמן.

המתלוננים טענו, כי הכתבה מהווה התקפה שלוחת רסן על פרקליט משירות המדינה, הממלא את תפקידו נאמנה, וכי אילו ביררו עמו את האמור בכתב ההגנה היה מתברר, כי המינוחים בהם הוא השתמש בכתב ההגנה הם מקובלים ומקצועיים, וכי אלמלא טען את אשר טען לא היה ממלא את שליחותו נאמנה. כן הלינו המתלוננים על הלשון הבוטה שננקטה כלפי עו"ד גל.

אמנם הצד הנפגע, עו"ד אהרון גל, לא הגיש את התלונה והיא הוגשה מטעם הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, אך אף שמגישי התלונה לא טענו כאילו כתב ההגנה לא נערך על-ידי עו"ד גל.

בנסיבות אלו אנו סבורים, כי הצדק עם העיתון והעיתונאי שאין צורך בבקשת תגובה, וכי בכל מקרה שהמודבר בביקורת על עורך מסמך הנערך על ידו, אין חובה לפנות אליו בבקשת תגובה. בקשת תגובה באה בראש ובראשונה על מנת למנוע ייחוס עובדות לא נכונות ולא על מנת לאפשר לנושא הכתבה להסביר עמדות ודעות שהביע במסמך שהכין, שהיווה נושא לכתבה ביקורתית בעיתון. כן איננו סבורים, שאם כתב יסקר נאום של מדינאי, יהיה עליו לבקש את תגובת המדינאי טרם פרסום אותה כתבה. לעומת זאת, אם יגיע לכתב מידע על פעילותו של אותו מדינאי, שהמידע לא בא מטעמו של נושא הכתבה, חובה על הכתב לפנות אל המדינאי, להבהיר לו מהם הדברים המיוחסים לו ולאפשר לו לאשרם, להכחישם או לתקנם, ואף לכלול את תגובת נושא הכתבה בכתבה או בצידה. הוא הדין לגבי ביקורת על פסק דין שניתן על- ידי בית משפט, על דוח ביקורת וכיוצא באלה.

יחד עם זאת אנו סבורים כי עיתון "הארץ" והעיתונאי גדעון לוי הפרו את תקנון האתיקה וזאת משום שהם פרסמו ללא הסכמתו של עו"ד אהרון גל, דברים הנוגעים לשמו הטוב ועלולים לפגוע בו, שבפרסום היה מעבר למידה הראויה. על-פי סעיף 8 לתקנון האתיקה ניתן לפרסם פרסום כאמור אם קיים עניין ציבורי בפרסום,אך קיימת מגבלה שהפרסום יעשה "במידה הראויה", ובמגבלה זו לא עמדו העיתון והעיתונאי.

בית הדין תמים דעים עם העיתון והעיתונאי, כי קיים עניין ציבורי בכתב ההגנה שהוגש מטעם הפרקליטות וכי הביקורת על ההתנערות של המדינה מתשלום פיצויים למפגעי פעולות צה"ל יש בה עניין ציבורי גם אם יש בפרסום פגיעה בשמם הטוב של פרקליטים שהכינו את כתב ההגנה, אם כי אין הוא רואה עניין ציבורי המחייב התקפה אישית על פרקליט שניסח את כתב ההגנה.

בכתבה שלפנינו כלולה השתלחות שלוחת רסן בפרקליט אהרון גל, תוך שימוש בביטויים חריגים כשהוא מייחס לפרקליט "פתלתלות של פרקליטים", מכנה את הכתב ההגנה "כתב כלימה" ומייחסת לפרקליט ציניות.

1) בנסיבות העניין, שהמדובר בביקורת על כתב הגנה שהוגש לבית המשפט, איננו סבורים כי מוטלת על עיתון ועל העיתונאי חובה לבקש תגובה מהפרקליט החתום על כתב ההגנה, אם כי פניה כאמור יכול שהייתה ראויה ותורמת להבנת הנושא מזווית ראיה נוספת.

2) אנו מוצאים כי הניסוח שבו התנסח העיתונאי גדעון לוי בהתייחסות אישית לפרקליט אהרון גל מהווה פגיעה בשמו הטוב וכי נעשתה מעבר למידה הראויה, ובכך עברו העיתון והעיתונאי על הוראות סעיף 8 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות.

אשר על כן, אנו קובעים, כי על עיתון הארץ לפרסם מסקנות אלה במולאן במוסף הארץ בגיליונו הקרוב או בגיליון שלאחר מכן.