בימים האחרונים יצאה לרחוב הפגנה של מאה וחמישים אנשים קשי יום המתגוררים מאז 1947 בצו הממשל בגבעת עמל, ומושלכים עכשיו מבתיהם פשוט אל הרחוב, והייתה גם הפגנה של חושף השחיתויות רפי רותם שהממשל מנסה עכשיו לקנות את שתיקתו בכסף במקום לטפל בשחיתות, וגם הפגנה של חסרי הדיור, גברים ונשים, ממאהל נמיר שהידרדרו אל תחתית תחתיתה של החברה ועכשיו שוכבים, פשוטו כמשמעו, בבוץ, ולא ראיתי בכל ההפגנות האלה לא את מר
בנימין נתניהו ולא את מר
נפתלי בנט וגם לא, לצערי, גם לא מי מהצמד ציפיבוז'י.
נראה שכל השלושה האלה שמחים וצוהלים ומאושרים עכשיו עד הגג שהנה, עכשיו השיח הציבורי כולו הוא פתאום רק על השאלה אם ציונות גם היום זה להיות גפן מניבה או אם היום להיות "ציוני אמיתי" זה רק להיות גלוח ראש ולהיות יבלית, וכך להסתיר ולטשטש את העובדה שלכל השלושה כאחד תלאותיו ומחסורו של האזרח הקטן חשובים בדיוק, אבל בדיוק, כקליפת השום, וכולם כאחד בקטע הזה הם לחלוטין וללא ספק ובחדווה גדולה ועם ברק בעיניים ובלא עוררין ובלב שלם לגמרי, אבל לגמרי, בצד של בעלי המאה.
