המדיה משחקת במגרש מערכת הבחירות

חוקר התקשורת הידוע הרברט מארשל מקלוהן מקנדה, טבע את המושג THE MEDIA IS THE MESSAGE - "המדיום הוא המסר". ב"מדיום" הוא התייחס גם לדפוס, אך שם דגש על המדיום החדש, האלקטרוני, בשעתו, לאמור הרדיו ובעיקר הטלוויזיה. זה המדיום שפרץ לבתינו בשנות ה-60 של המאה הקודמת והוא כיום שולח זרועות ארוכות בכול תחומי החיים. הוא ראה במדיום החדש את "הכפר הגלובאלי". הכוונה לאמצעי אלקטרוני שיהפוך את העולם למקום קטן יותר מבחינת הקשר בין הבריות. אפשר לומר כי התרחיש שלו, קלע אל מעבר לעידן שלו, שכן את הפונקציה הזאת ממלאות כיום הרשתות האינטרנטיות.

במידה רבה הפרשנות לתיאוריה שלו כי המדיה הוא המסר גם היא הוכחה כנכונה פחות או יותר. יש לציין שפרופסור מקלוהן עצמו, ברבות הימים התנער מפרשנות זאת, שהמדיה היא המסר, ולא המוליך את המסר. אבל בימינו אפשר לומר כי דווקא פרשנות זאת היא שהכתה שורשים. איך קובעת המנטרה - ?seeing is believing "לראות זה להאמין" גם אם זאת במקרים רבים אחיזת עיניים.

עם זאת חוקרים רבים בעולם, ביניהם אחד הבולטים, הסוציולוג וחוקר המדיה פרופסור אליהוא כץ, (שזכה בפרס הבינלאומי על שם מקלוהן) סבורים שאנו דווקא מתרחקים מן הכפר הגלובאלי. במצב של היום של זמינות המדיה בכול מקום, שבהרבה מקרים מוקלט לנוחות של הצופה בזמן ובמקום שנוחים לו, המכנה המשותף של "מדורת השבט" מתפוגג. את מקומה תופסת הלוקליזציה מצד אחד והאוניברסאליזציה מצד שני.

הטלוויזיה ואירועים בינלאומיים

בכול זאת כאשר מדובר באירועים בינלאומיים סוערים העולם בעזרת הטלוויזיה שוב הופך ל"כפר גלובלי". אחד האירועים האלה היה העלמו של מטוס הבואינג 777 המלזי בשמונה במרס 2014 והתעלומה שעד עצם היום הזה מעסיקה מומחי תעופה ושרותי ביון. במשך שבועות עקב העולם באמצעות המדיה אחרי המאמצים לאתר את הנתיב או לקבל ולו רמז לסיבת היעלמו. נושא אחר שהעסיק את העולם היה הטרור, במיוחד הטרור המאורגן של "דאעש" ואל קאעדה" ומעשה הרצח הברבריים שלהם, בסוריה ובעירק ובמקומות אחרים בעולם.

האירוע הטרי ביותר של הטרור האיסלאמי מבית היוצר של אל-קאיעדה היה כמובן הרצח הברוטאלי של חברי המערכת של עיתון הקריקטורות הצרפתי, "צ'ארלי הבדו" ורצח ארבעה יהודים במרכול כשר בפריז. לא היה תקדים לצעדת הענק בצרפת בהשתתפות קרוב לארבעה מיליון אנשים, להפגנות הזדהות בעולם ואת כול אלה המביאה המדיה לכול בית בעולם כולו, אולי למעט קוריאה הצפונית. לא זכורה לי סולידריות בינלאומית כזאת מאז רצח קנדי בדאלאס שבטקסס, ב-22 בנובמבר 1963. הרצח אירע כאשר הנשיא קנדי נסע במכונית פתוחה ברחובות דאלאס לאחר ביקור בעיר "פורט וורת". מי מאלה שצפו בטלוויזיה לא זוכר את התמונה קורעת הלב שג'ון ג'ון הקטן עומד ליד מצבת אביו ומצדיע.

הטלוויזיה והאירועים בארץ

מאז מלחמת יום הכיפורים הטלוויזיה הישראלית מסקרת את המלחמות. אז זאת הייתה "הטלוויזיה הישראלית" - כיום ערוץ 1. גם לאחר ש"ביטחון שדה" והצנזורה הותירו לנו אולי 20% אחוזים ממה ששלחו הצוותים שלנו מכול הגזרות בצפון ובדרום, בתנאים שלא ייאמנו כיום, הציבור חש שהוא שותף למערכה הוא מלווה את הלוחמים. אין לי ספק כי הצורה שבה סיקרה הטלוויזיה את האירועים החל מן ההלם הראשון וריצת האנשים מבתי הכנסת כדי להתגייס, דרך הצלחת הכוחות הסוריים בגולן והמצריים בסיני, המעלות והמורדות, רגעי השפל והשיא ועד להפסקת האש. מוטי קירשנבאום ערך מהדורות "מבט", של שעתיים וחצי והצופים נשארו צמודים למרקע.

הסקר שערך המכון החברתי שימושי בראשות פרופסור אליהוא כץ, שהיה גם ראש צוות ההקמה של הטלוויזיה בארץ, בשביל רשות השידור,ופורסם בנובמבר 1973 בדק את הצרכים שהציבור שאף למלא באמצעות הטלוויזיה בתקופת המלחמה. הבדיקה נעשתה לגבי הצורך במידע, משדרים שעוזרים להבין מה קורה, הצורך באינטגרציה, תוכניות שעוזרות להדגיש את הגאווה במדינה ובצבא, והצורך להשתחרר מן המתח. שידורי הטלוויזיה, קבע המכון, ענו על שלושת הצרכים ובהצלחה גדולה. זאת כשהם מספקים לציבור חוויות המורכבות מתמונות וטקסטים ששניתן לשנן ולזכור. ואכן במאות דרכים הציבור בישראל קדו לנו אנשי הטלוויזיה קידה עמוקה, שחרותה בזיכרוני.

אך עם זאת הדיווחים הללו לא רק גרמו למצב הרוח הלאומי השפוף, אלא הייתה להם השפעה פוליטית על המהפך. בדיוק כמו הבאת התמונות ממלחמת ווייטנאם המתמשכת ומקיזה דם הביאה לנפילת הדמוקרטים בראשות הנשיא ג'ונסון מן השלטון.

במבצע "עמוד ענן" זה לא היה רק ערוץ 1 אלא שפע של ערוצים אשר סיקרו את המערכה, ערוצי תקשורת, ממוסדים או פרטיים, משני צדי הגבול. הרבה מידע וגם הרבה דיסאינפורמציה. הדמיון בין מערכה זאת לבין מלחמת יום הכיפורים או מלחמת לבנון היה בכך שזאת הייתה מערכה מתמשכת ולא מבצע בזק כמו "מלחמת ששת הימים" שמערכת הביטחון ואיתה הציבור כולו ביקשה לראות בה מודל לניצחון. יתר על כן זאת הייתה מלחמה שונה. לא נגד צבאות אלא כנגד חמאס, או קודמתה כנד חיזבאללה בלבנון. הציבור לווה מקרוב את המערכות ובעיקר באמצעות ערוצי הטלוויזיה, ובתום שתיהן יצא בתחושת תסכול עמוק. עכשיו המערכה היא פוליטית.

המדיה במערכת הבחירות בישראל

בדרך כלל השפעתה של המדיה במערכת הבחירות היא מוגבלת למדי. בעידן התקשורת "הפטריוטית" זאת של טרום המדינה ומיד לאחריה. כל מפלגה היה לה עיתון משלה. התקשורת השפיעה על המושפעים. אבל גם בתקופה המאוחרת יותר התקשורת וכל תעמולה, האפקט שלהם הוא מוגבל מאוד. היא נועדה בעיקר לחזק את העמדות של חברי מפלגות, ולדחוף את אלה ששיש להם נטייה - פרהדיספוזיציה למפלגה כזאת או אחרת. אם היא משפיעה, ההשפעה היא שולית מאוד. בתקופה האחרונה כאשר האלמנט האידיאולוגי מאבד מערכו, ועובר לאלמנט האנושי, הדימוי של המתמודדים - התקשורת של היום ממלאת תפקיד הרבה יותר משמעותי. היא לא רק מסקרת. היא משחקת במגרש. עצם נוכחותה יש לה אפקט ופה ושם גם השפעה. במסגרת התייחסות זאת הדימוי הוא חשוב. לדוגמה בשעה שסקרים, שמשמקפים מצב רוח זמני יותר מאשר עמדות מוצקות, מורידות את דרוג הליכוד, לעומת המחנה הציוני, בעוד שהן מעלות את הדרוג של נתניה, ראש הליכוד, לעומת זה של הרצוג, ראש המחנה הציוני - הרי יואב יצחק בעיתונו הווירטואלי "חדשות מחלקה ראשונה" סבור אחרת. בגיליון יום א' ה- 18 בינואר הוא כותב שאם הליכוד באמת רוצה להגביר את כוחו, עליו להחליף את המנהיג. שכן להערכתו נתניה והכול מסביבו, נמאסו על הציבור, הציבור עייף ממנו.

גם חשיפת היתר בטלוויזיה, השכם והערב, היא לרועץ לו. בין אם זה בארץ ובין בהפגנת ההזדהות בפריז. ה"ספוטים" של המצלמות מסונוורים אותו והוא עושה דברים שעל גבול הסהרורי. כאן כבר נאמר כי ביבי כיום הוא יותר נטל מאשר נכס. לכן יואב יצחק באותה רשימה, ממליץ להעמיד בראש הליכוד מנהיג כמו בוגי יעלון. יעלון לדעתי הוא פוליטיקאי אפור ואם יואב יצחק מעדיף אותו על פני ביבי, בהקשר של הליכוד, זאת אינדיקציה מובהקת לתפקיד שממלא הדימוי. כאן התקשורת היא דומיננטית למדי. דרך אגב זאת הסיבה שביבי לא מעוניין בהתמודדות חזותית מול ראש האופוזיציה. שכן במקרה זה אם הרצוג יעלה על ביבי בטעונים שלו והתקשורת תשבח, זה שווה מנדט או שניים.

הסקרים לדוגמה שמובאים חדשים לבקרים על-ידי אמצעי המדיה השונים לא מלמדים הרבה מעבר למצב הרוח ברגע נתון וגם אז הם לא משקפים את הציבור כולו. אבל התדירות שבהם הם מובאים והנטיות שמסתמנות בהן יש להן השלכות בתחום מצב הרוח.

יתרה מזאת הפעם נוסף עוד גורם והוא שהמפלגות החילוניות מחדדות את האג'נדה. לאמור יש כאן איזו שיבה לתובנה האידיאולוגית אבל אם מועמדים מוכשרים יצליחו בהעברת המסר הזה באסיפות וחוגי בית,ותהא לכך תהודה בתקשורת, גם זה שווה כמה מנדטים. לסיכום רוח גבית של המדיה למציאות שקיימת, ולרוחות שנושבות, עשויות להכריע הפעם מי ירכיב את הממשלה הבאה. המדיה תהיה במידה משמעותית גם המסר.